Quantcast
Channel: שוטף –לא למות טיפש
Viewing all 99 articles
Browse latest View live

לא מוסרי, נקודה

$
0
0

לכבוד ספיר סבח, תלמידת י"ב בבי"ס אורט גרינברג בקריית טבעון, וצבי פלג, מנכ"ל רשת אורט:

ספיר וצבי, צבי וספיר, צביספיר, ספירצבי,

משובטים יקרים,

בעקבות דבריכם בתכנית הרדיו "דעה צפונית":

ספיר סבח: " צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ואין מה לעשות. יש לנו צבא אחד."
צבי פלג: " צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אין לנו צבא אחר."
ספיר סבח: "מה שנעשה [דברי אדם ורטה] זה לא מוסרי, נקודה."
צבי פלג: "אם הוא יבוא ויאמר שצה"ל לא מוסרי על פי דעתו, הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה."


נקודה.

נקודה. 

נקודה.

 

רציתי לשאול: האם יש ברשת "אורט" מקום לפסיק
(סימן שאלה)
לנקודה-פסיק
לסימן שאלה
(סימן שאלה)

בכבוד רב,

שונא נקודות יחיה


תויק תחת:שוטף Tagged: חופש ביטוי, חינוך, מיליטריזם, פשעי מלחמה

מסיפורי בוגי אפשר ללמוד (איך לשקר בלי למצמץ)

$
0
0

"ההתנחלויות אינן מכשול לשלום. הן מהוות כ-5% מכלל השטח בגדה המערבית." (שר הביטחון, משה יעלון, מספר אגדות במינכן).

לידיעת השר, שמשום מה זכה למוניטין של איש בעל יושרה שאיננו חושש "לומר אמיתות מכאיבות":

שטחן הכולל של ההתנחלויות והמועצות האזוריות מהווה 63.5% משטח C, ובסך הכל 36.6% מכלל שטחי הגדה. זהו פער של 600% מהנתון שהפיץ יעלון.

בתוספת אדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים, שמורות טבע וגנים לאומיים והשטח שננגס בידי גדר ההפרדה, השתלטה ישראל על 70% משטח C, ובסך הכל 40.5% מכלל שטחי הגדה.

"אני אגיד 5% ואתם תרגישו שהעפעפיים שלכם נעשים כבדים, כבדים…". צילום: אלי זינגר

אין לדעת מאיפה הקריץ יעלון את נתון ה-5%. אולי הוא התכוון לשטח בנוי. אבל זהו נתון חסר משמעות. מבחינה מעשית, הבנייה בהתנחלויות כל הזמן מתפשטת. מבחינה מדינית, האבחנה הרלבנטית היחידה היא בין שטחים שבשליטת ישראל לבין שטחים שבשליטה פלסטינית. בפועל, ישראל חסמה לחלוטין את גישתם של הפלסטינים לכ-40% משטחי הגדה המערבית. נסו להסביר לגויים שהסכסוך איננו על טריטוריה כשהנתונים האלה על השולחן.

ואם כבר עושים תרגיל הסחה ומדברים על שטח בנוי בלבד, לא יזיק להזכיר: כ-21% מהשטח הבנוי בתוך ההתנחלויות הוא קרקע פלסטינית פרטית (על פי רישומי המנהל האזרחי) שנגזלה מבעליה. כשיעלון שואל "למה ההנהגה הפלסטינית רוצה לקבל שטח בלי יהודים", צריך לשאול אותו למה ההנהגה הישראלית מייצרת בפועל (ולא רק "רוצה לקבל") עוד ועוד שטחים בלי פלסטינים – בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמזרח ירושלים. במקום לברבר על טרנספר דמיוני של יהודים דמיוניים ממדינה פלסטינית דמיונית, כדאי להתחיל לדבר על הטרנספר האמיתי של פלסטיניים אמיתיים ממדינת האפרטהייד האמיתית, ישראל.

כתבתי למעלה "לידיעת השר", אבל זאת כמובן בדיחה; השר יודע. נועם חומסקי הביע לא אחת את רתיעתו מן הסיסמא "To speak truth to power". השלטון יודע את האמת, אין צורך להזכיר לו אותה. מי שזקוק לתזכורת הוא הציבור והתקשורת שמסממת אותו בשקרים מועילים.


תויק תחת:שוטף Tagged: התנחלויות, מכונת התעמולה

"פיצוי על נזקי החרם": פעולת "תג מחיר"כלכלית

$
0
0

אפליה ורשע, החל מדרגה מסוימת, תובעים מוח יצירתי. בסך הכל גם פעולה מרושעת או מדיניות מפלה דורשות זמן והשקעה שאספקתם מוגבלת. שלטון רע במיוחד עלול למצוא עצמו מכלה כוחותיו מעוול אחד למשנהו, מתנשף ומזיע במאמץ לא לאבד דקה אחת במלחמת החורמה שלו בשוויון ובצדק. זה גם מעייף וגם מחרב את התסרוקת.

נחוצה התייעלות גם במנגנוני הרשע. כאן נכנס המוח היצירתי לפעולה, ואחד הרעיונות המבריקים שלו מוכר בכינוי "שתי ציפורים במכה אחת".

דוגמה מהשבוע: משרד החינוך, כך פורסם, העביר ב-5 השנים האחרונות 49 מיליון שקל לאוניברסיטת אריאל. לא מדובר בתקציבי הוראה ומחקר אלא ב"מכרזים" לכל מיני התקשרויות. אחת נקראת "תכנון וסיוע למוסדות לימוד בהפעלה והטמעה פדגוגית של תוכנית התקשוב" (28 מיליון שקל), אחרת נקראת "הפעלת תכנית לאורח חיים בריא" (3.4 מיליון שקל), והחביבה עלי מכל –  הו, אירוניה אריאלית טיפוסית – "הפעלת מרכזים ללימודי אזרחות ודמוקרטיה" (2.5 מיליון שקל). מאריאל, עיר שהורתה בחטא, תצא תורת האזרחות והדמוקרטיה לכל קצוות הארץ, וזה אולי מסביר דבר או שניים.

ציפור אחת: תזרים מזומנים יציב ושמן לאוניברסיטת אריאל. תמיד טוב. ציפור שניה: התנערות נוספת של משרד החינוך מאחריותו הפדגוגית, הפרטה בדלת האחורית (הקבלן אינו פרטי, אבל גם לא עובד משרד החינוך). עברתי על כל ההתקשרויות עם אוניברסיטת אריאל; אין שם אף אחת שאיננה שייכת לליבת האחריות השלטונית של משרד החינוך. אבל המשרד הזה מזמן כבר הפך לקליפה ריקה – משרד להדפסת מכרזים שאיננו מסוגל לבצע את תפקידיו הבסיסיים ביותר.

שתי ציפורים. אבל יודעי דבר גורסים שמדובר בשני צידיה של אותה ציפור ממש.

מסתבר שאוניברסיטת אריאל – אותו מוסד אקדמי מפואר שמשאיר הרחק מאחור את מכון ויצמן והאוניברסיטה העברית – מוביל גם בהיקף החוזים שיש לו עם משרד החינוך. שניה לו צועדת – הפתעה, הפתעה! – אוניברסיטת בר-אילן, עם רווח נאה, אף כי זעום ביחס לאריאל, של 10 מיליון שקל ב-5 השנים האחרונות. באוניברסיטת אריאל מייחסים את מזלם המופלג בזכייה חוזרת ונשנית במכרזים להתמחותם ב"מיזמי חינוך". אני מרשה לעצמי להתבונן בצינור הכספי הזה מצידו השני – עוד דרך נוחה של השלטון, אחת מאלפים,  להזרים מזומנים למפעל ההתנחלויות.

שתי ציפורים במכה אחת. צילום: "פלאש 90"

שתי ציפורים במכה אחת. צילום: "פלאש 90"

תמיכה כזאת באה תמיד על חשבון תקציבים שהיו יכולים להיות מופנים לתחומי הקו הירוק. העובדה הפשוטה הזאת, למרבה הצער, עדיין איננה נחלת הכלל בשיח הפוליטי הישראלי, אף כי היא מעל לכל מחלוקת. ההתנחלויות מקבלות תקצוב עודף בספקטרום רחב של שירותים, וכל שקל עודף כזה הוא בבחינת עונש תקציבי ליישובים ולאזרחים שבתחום הקו הירוק (פירוט בהמשך).

אבל גם העונש הזה הוכפל ושולש לאחרונה, עוד הישג של המוח היצירתי של הרשע. יוזמות החרם למיניהן כבר מחוללות נזק משמעותי לבעלי האינטרסים הכלכליים בשטחים. זהות האינטרסים בינם לבין השלטון מדרבנת את מקבלי ההחלטות לייצר עוד ועוד הגנות ופיצויים לכל מי שחשבון הבנק שלו נפגע מן החרם.

ומי בדיוק מממן את אותן הגנות ופיצויים? נכון, אני ואתם. כלומר, אותם אזרחים שנדפקים פעם אחת עקב קיפוח תקציבי ארוך שנים ביחס להתנחלויות, נדפקים פעם שנייה כשהשלטון שוב שולח ידו לכיסם כדי לפצות את אותן התנחלויות על נזקי החרם.

שוב שתי ציפורים. יפה, לא?

"תג מחיר" כלכלי

זה התחיל לפני שלוש שנים. שר המדע והטכנולוגיה דאז, דניאל הרשקוביץ, ייסד קרן מחקר מדעית ראשונה מסוגה בעולם: "מענקי חרם". מטרתם המוצהרת היא לפצות חוקרים שאינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות, אשר אינן מכירות בריבונות ישראל מעבר לקו הירוק. הכסף שנשלל מאותם חוקרים הוא אירופאי ואמריקאי. הכסף שנמסר להם במקומו הוא ישראלי – כספי מיסים שלנו. נכון להיום, מממנת קרן החרם הישראלית מחקרים בהיקף של 750 אלף שקל בשנה.

זהו בעצם "תג מחיר" כלכלי; פעולת טרור פיסקאלית שמבצע השלטון באזרחיו כנגד ענישה חוקית שאין ביכולתו להתמודד עימה. כשם שנערי הגבעות שהמנהל האזרחי מפרק להם קרוואן הולכים ומכלים את זעמם בעצי זית ומכוניות של פלסטינים חסרי ישע, כך גם אוצר המדינה מעניש את תושבי הקו הירוק על סנקציות בינלאומיות שאין ביכולתו לבטל.

מצאו פראיירים. בהבדל קטן אחד: הפראיירים במקרה השני הם לא לגמרי בצד הנפגע. ישראלים לא מעטים מרוויחים יפה מיוזמות הפיצוי האלה.

כך למשל התברר רק לאחרונה בתחקיר "מולד". בארבע השנים האחרונות הועברו 148 מיליון שקל לרשויות מקומיות בשטחים, במסגרת "מענק בטחוני לאור הקפאת הבנייה". ההצדקה הרשמית למענק היתה מופרכת מלכתחילה – עדות נוספת לקלות הדעת הבלתי נסבלת של השלטונות בפזרם ממון בהתנחלויות: פיצוי על אובדן הכנסות מארנונה בשל הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-2009.

אבסורד ראשון: האם שמעתם מעודכם על רשות מקומית שאינה בשטחים שמקבלת פיצוי מהשלטון על ארנונה שלא נגבתה מבתים שעוד לא נבנו?

אבסורד שני: ההקפאה נמשכה 10 חודשים. המענק המשיך והמשיך, ארבע שנים. איך זה? ככה זה כשהמילה "בטחוני" מופיעה בשם של המענק. צרכי בטחון הם כידוע נצחיים.

ועיקר השחיתות: 80% מן המענק הכביכול-ציבורי הזה הועברו ישירות מתקציבי הרשויות למועצת יש"ע, לא ארנונה ולא בטיח. מועצת יש"ע, כדאי להזכיר, היא עמותה פוליטית שבג"ץ כבר קבע כי אין לממנה מתקציבים ממשלתיים.

לסכום הזה יש להוסיף כ-90 מיליון שקל שהקציבה הממשלה לפצות את הקבלנים ורוכשי הדירות ש"נפגעו" מהקפאת הבנייה (מתי לאחרונה פוציתם על עיכוב של 10 חודשים בתהליך רכישה או בנייה של דירה בארץ?).

מענק ההקפאה והפיצויים האישיים גם הם בגדר פעולת "תג מחיר" ממשלתית נגד הציבור הישראלי שבתחומי הקו הירוק. שהרי החלטתו של נתניהו להקפיא את הבנייה ב-2009 באה לעולם על רקע הלחץ של ממשל אובמה לפתוח במו"מ מדיני עם הפלסטינים. המתנחלים ונציגיהם בממשלה לא העלו על דעתם לספוג את המכה הזאת לבדם; את העלויות הכלכליות של ההקפאה הוחלט לגלגל על החוליה החלשה בפוליטיקה הישראלית – הציבור הרחב. האמריקאים דפקו אותנו? אנחנו נדפוק את אחינו הלא-מתנחלים. כולנו הרי אחים לצרה, לא?

רק תזכרו שעד עכשיו דיברנו רק על "עלויות החרם". את המונח הזה צריך להבין במשמעותו המדויקת: לא "כמה הפסדים גורם החרם לעסקים בהתנחלויות", אלא "כמה מההפסדים האלה מגלגלת הממשלה אל הציבור הלא-מתנחל".

עלות ההתנחלויות, עוד לפני החרם

וזה הרי רק הקצף שעל פני המים. המים, האוקיאנוס הרחב, הוא ההשקעה הראשונית בהתנחלויות, אותה השקעה שחוללה בכלל את החרם. אותה השקעה ששוב ושוב מעדיפה את מי שמתנחל על פני מי שאינו מתנחל.

היא לא מספיקה להם, לגרגרנים.

לא מספיק שההשקעה הממשלתית בשטחים גדלה בקצב מסחרר וכבר הדביקה את רמתה מלפני ההתנתקות, למרות שנתח גוש קטיף נגרע ממנה; ששר האוצר הקודם הודה שהדברים נעשים "בפרופיל נמוך" כדי למנוע שקיפות וביקורת;

מקור: "כלכליסט"

מקור: "כלכליסט"

לא מספיק שממשלת ישראל משקיעה בכל מתנחל בממוצע 70% יותר כסף ממה שהיא משקיעה בתושבים שבתחומי הקו הירוק (מדובר בהוצאה אזרחית בלבד, ללא הוצאות ביטחון ותשתיות); שההשקעה בתושב קריית-ארבע היא פי 3 ויותר מבתושב בית שמש, שההשקעה בתושב מעלה אפריים היא כמעט פי 7 מההשקעה בתושב טירה;

לא מספיק שיש פער של 430% בין התקציב הרשמי של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הזרוע הממשלתית שבונה בהתנחלויות – לבין ההוצאות בפועל, וזאת הודות למסלול עוקף-ספר-תקציב בוועדת הכספים; זו אישרה, למשל, במהלך 2012 לא פחות מ-96 (!) תוספות תקציביות לחטיבה, עד לסכום של 319 מיליון שקל (לא פלא שהחטיבה מסרבת לחשוף את הפרוטוקולים של ישיבותיה לציבור, תוך הפרת חוק חופש המידע);

לא מספיק שמחצית מן היישובים שהתווספו השנה למפת העדיפות הלאומית הם התנחלויות, וביניהם גם שלושה מאחזים שצלחו את הדרך הקצרה בין אי-חוקיות ועד לעדיפות לאומית בתוך שנה וחצי; ש-90 מתוך 600 היישובים ברשימה הם התנחלויות, ושגם בממשלה מודים שהדבר בא על חשבון פיתוח הגליל והנגב;

לא מספיק שמשרד השיכון נאלץ להפנות תקציבים שיועדו לחסרי דיור לטובת אבטחת מתנחלים באמצעות חברות פרטיות במזרח ירושלים, תופעה שעצם קיומה נגוע בחוסר סמכות שלטונית;

לא מספיק שמשרד התחבורה מסבסד את תעריפי התחבורה הציבורית באוטובוסים להתנחלויות, עד ל-50% מגובה המחיר בתחומי הקו הירוק;

ויש עוד.

כל זה לא מספיק. צריך לממן גם את הנזקים המשניים שנגרמים על ידי הנזק הראשוני. הציבור הישראלי, אם כך, עומד בפני עידן פיסקאלי חדש: המסים שלו יממנו הן את האפליה לטובה של ההתנחלויות בתקציב השוטף (בעיקר דרך העברות לא רשמיות בוועדת הכספים), כדי שימשיכו לשגשג ולפרוח, והן את נזקי החרם שגובים אותם שגשוג ופריחה. זאת לא נבואה אלא קריאה מדויקת של החלטת ממשלה. לאחר גיבוש הסכם הכניעה (חרף כל הרטוריקה הטווסית) לשיתוף פעולה מדעי עם האיחוד האירופי (Horizon 2020), הטילה הממשלה על השר בנט "לגבש מנגנון לשיפוי חברות וגופים שייפגעו מהאיסור האירופי על מימון עקיף ומתן הלוואות לגופים ישראלים שפועלים או מחזיקים שלוחות בהתנחלויות." הפיצוי, כך נכתב, יגיע מתקציב משרד הכלכלה.

אהה. שוב מהכיס שלנו. בשלב הזה מתעוררת תהייה אם לא יהיה פשוט יותר לחייב כל אזרח במדינה להפקיד "מלווה התנחלויות" (בתוספת "שיפוי חרם") בהוראת קבע חודשית לתקציב השוטף של מועצת יש"ע. פחות ביורוקרטיה ממשלתית, יותר שקיפות פיננסית.

תסתכלו רגע מבחוץ

עצבנים? רותחים? מחפשים אשמים? אולי תתחילו אצלכם בבית.

החלוקה הזאת שנקטתי לאורך כל הפוסט, בין "אנחנו" (בתחומי הקו הירוק) ל"הם" (המתנחלים) היא חלוקה מדומה. היא מועילה רק כדי להבהיר שהאידאולוגיה האמיתית שמנחה את הכלכלה הישראלית היא לאו דווקא ניאו-ליברליזם אלא ניאו-קולוניאליזם (עם ויסות ממשלתי מאסיבי). אבל היא לא יורדת לשורש העניין, ובמובן הזה היא בסך הכל פיקציה שמפרנסת יפה מאד את הדימוי העצמי הצודק, הבלתי-נגוע בעוול, של השמאל הישראלי.

הפיקציה נעוצה במחשבה שיש כאן חלוקה ברורה בין מיעוט מנצל לרוב מנוצל, והחלוקה עוברת לאורך הקו הירוק. אבל אם זו היתה המציאות, היה קל מאד להפוך אותה. בפועל, כלכלת הכיבוש העמיקה לחדור לכל שדרות החברה והמשק בישראל, ואין כמעט בית-אב שאיננו מפיק ממנה רווח כלשהו, ישיר או עקיף. כולנו מרוויחים מהכיבוש בכיס אחד, בעודנו מפסידים ממנו בכיס האחר.

שמאלן יקר, תסתכל על עצמך רגע מבחוץ. אתה מזועזע מכך שכספי המסים שלך מנותבים באופן חשאי ומכוער לפיתוח התנחלויות? אבל זה בדיוק מה שמזעזע את מובילי החרם באירופה: שכספי המסים שלך בונים את ההתנחלויות. ושאתה לא עושה כלום בנידון. עכשיו כספי המסים שלך גם מפצים על נזקי החרם, ואתה ממשיך לא לעשות כלום. אתה חושב שמעניין אותם איך בדיוק מגיע הכסף להתנחלויות? זה לא מזיז להם, הפוילעשטיקים של ועדת הכספים. הם סופרים כל יום שכונות חדשות ליהודים ועקורים חדשים לפלסטינים. זאת השורה התחתונה. ובשורה הזאת, אתה שותף.

איך מפרקים את השותפות הרעילה הזאת בין הכיס שלך לבין החיוך של נפתלי בנט? איך מלמדים עם אחד להיגמל מהרווחים שהוא קוצר מחורבנו של עם אחר? אולי צריך לפרק את הכלכלה הישראלית מהיסוד ולבנות אותה מחדש, על אדנים בריאים. אולי צריך לפרק את משרדי הממשלה וועדות הכנסת, ולהגדיר להם מחדש את המותר והאסור. בלי ספק, נחוץ מעשה רדיקלי. בקיץ 2011 הופרחו כמה רעיונות מעניינים לאוויר, אבל הם התפוגגו במהרה. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות; החרם הולך ומתעצם, הלחץ הכלכלי ובעיקר המוראלי גובר כל הזמן. ההכרח הוא אבי ההמצאה, אומרים.

[חלק ניכר מהמידע שנאסף כאן מקורו בעבודתם המסורה של עיתונאי "כלכליסט" שאול אמסטרדמסקי ושל "פרויקט 61"]


תויק תחת:שוטף Tagged: התנחלויות, חינוך, חרם

מפת הנישול: ריכוז פוסטים

$
0
0

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן


תויק תחת:שוטף Tagged: טרנספר, נישול

הם ישכילו לבאר את פצעיו של איוב מתוך מעשיו

$
0
0

אתמול בשעה 7 בערב הגיע אחמד סולימאן סהמוד, פעיל הזרוע הצבאית של חמאס, לבקר את בית משפחת אבו ג'אמע בשכונת בני סוהילא, צפונית מזרחית לחאן יונס. זהו בית בן 4 קומות שבו התגוררה כל המשפחה המורחבת.

סהמוד היה מטרה לחיסול; על כן כל שוכני הבית, שבדיוק הסבו לסעודת האיפטאר, לשבירת צום הרמדאן, גם הם היו מטרה לחיסול, "נזק אגבי". טיל אחד של אף-16 קטל 25 בני משפחה. ואלה שמותיהם:

1. פאטמה אחמד אבו ג'אמע, בת 60
2. סבאח אבו ג'אמע, בת 35
3. רזאן תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 14
4. ג'וודת תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 13
5. איה תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 12
6. היפאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 9
7. אחמד תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 8
8. מייסאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 7
9. תאוופיק תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 4
10. שהינאז וליד מוחמד אבו ג'אמע, בת 29, בהריון
11. פאטמה תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 12
12. איוב תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 10
13. ריאן תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 5
14. רינאת תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 2
15. נוג'וד תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 4 חודשים
16. יאסמין אחמד סלאמה אבו ג'אמע, בת 25, בהריון
17. ביתול בסאם אחמד אבו ג'אמע, בת 4
18. סוהילה בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 3
19. ביסאן בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 6 חודשים
20. יאסר אחמד מוחמד אבו ג'אמע, בן 27
21. פאטמה ריאד אבו ג'אמע, בת 26, בהריון
22. סאג'דה יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 7
23. סיראג' יאסר אחמד אבו ג'אמע, בן 4
24. נור יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 2

שני הרוגים נוספים:

25. חוסאם חוסאם אבו קיינס, בן 7 (נכדה של פאטמה)
26. אחמד סולימאן סהמוד, בן 34 (פעיל חמאס)

("בצלם", תחקיר ראשוני, 21.7.14)

* * *

בית החולים שיפא, עזה, 20.7.2014. צילום: אז אל-זאנון, איי-פי-איי. הסיפור מאחורי התמונה – כאן.

* * *

שלושה שירים מאת מאיר ויזלטיר ("דבר אופטימי, עשיית שירים")


אבל יש דברים שניתן לסמוך עליהם

איוב יכול לסמוך על ידידיו
שבבוא יום המכאוב יקפצו לביקור, ישאלו
בראשים נטויים שאלות של כובד-ראש,
יתנו ביטוי נאות לצדקת העולם, יחפשו
בסקרנות בריאה השתלשלות סיבתית.
הם ישכילו לבאר
את פצעיו של איוב מתוך מעשיו:
הם ישלימו זה את דברי זה,
ואם יסתבכו בחזרות אחדות,
הריהם ידידים ולא צוות-ניסוח.
יכול איוב להיות סמוך ובטוח
שיבואו גם להלוויתו.
ובאשר להתאוששות פתאום, מדהימה במקצת
מי ישמח יותר מהם?
הם יקבלו את ההזמנה ויביאו שמפניה.

* * *

בעדת רשעים המוות מתגלה באור אחר,
עליז יותר.
מתים כמקקים תלושי גפים
מעוררים רחמי סלידה,
לא פיק-ברכיים,
לא זרמים בלב.
הלב מים עומדים.
כן, בעדת רשעים
יש אגם מצטלל
ומשקף רגוע, בעל כרחו,
רצח שפל בסכין קהה על שפתו.

* * *

מצב

המדבר מדבר אל בני-אדם,
והשאלה אם נותרו
בני אדם בתל-אביב
נשארת פתוחה:
השותק שותק בין הקירות
וקירות יש.
כל כך פשוט?

בני אדם חלקי-צדודיות, בלא אוזניים,
הם בני אדם או מוטציה?

בני אדם השומעים רק את עצמם
הם תחיית יצירי אגדה
אוכלי בשר זרועם?

בני אדם המצותתים לקול בטנם
הם יהודים או בעלי-אוב?

* * *


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", עזה, פשעי מלחמה

"מרחב תמרון"להנצחת הסכסוך: מנהרות, הרתעה ורווחי מלחמה

$
0
0

ובכן, עכשיו זה רשמי: מנהרות זה הצנטריפוגות החדשות. "יכולת שיגור" – זה כבר פאסה. במשך שנים נופף מולנו נתניהו באיום האיראני, ובוקר בהיר אחד קמנו ו… פוף: נעלם האיום. לפחות נעלם מנאומיו של ראש הממשלה. אז הגיעה שעתה הגדולה של "יכולת השיגור" של רקטות לישראל – בידי חיזבאללה והחמאס. היכולת הזאת קיבלה ממדים שטניים בהסברה הישראלית והצדיקה כל עוול ופשע נגד אלפי אזרחים חפים מפשע בלבנון ובעזה. אבל גם הלימון הזה נסחט עד תום, ובינינו – בלי תוצאות מרשימות: יכולת השיגור של חיזבאללה וחמאס רק משתפרת ממבצע למבצע. או אז נקראו אל הדגל המנהרות על שלל צאצאיהן: מנהרות הברחה, מנהרות טרור, מנהרות נפץ, מנהרות שיגור, ולאחרונה – מנהרות התקפיות.

זה הסדין האדום החדש, והציבור הישראלי – סתגלן וקל למידה כתמיד – שש להסתער גם עליו בחימה שפוכה. ההסתערות סוחפת-כל, רב-ערוצית, אינטנסיבית ומענגת כל כך, עד שנשכח הלקח העקבי מן ההסתערויות הקודמות: מאחורי הסדין האדום יש אוויר ריק.

זאת דינמיקה מרתקת; קיראו את הפוסט המצוין של דני בר-און, שמעלה את כל השאלות הנכונות. אני רוצה להמשיך ולשאול על המנהרות, שנייה לפני שהן הופכות לפרה קדושה שאין לפצות פה מולה.

נקודת ההתחלה שלי היא פוסט נרחב שכתבתי לפני שנתיים וחצי על יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ומעלליה ב"עופרת יצוקה" ועד ימינו. חלק אחד באותו פוסט התייחס למאמצים הרבים שצה"ל משקיע, הן טכנולוגית והן מבצעית, בהכשרת היחידה הזאת ל"לוחמת מנהרות". אני מדגיש את הביטוי "לוחמת מנהרות", להבדיל מ"איתור מנהרות" או "השמדת מנהרות", שהם במוקד העניין בעת הזאת. זה לא אותו דבר, למרות שבסוף ניווכח שהמסקנות בשני המקרים אינן שונות מהותית.

כך כתבתי אז:

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

הדברים האלה נכונים גם כיום. הפונקציה העיקרית של המנהרות בעזה היא הברחת סחורות ונשק לתוך הרצועה. הניסיון הישראלי למגר את התופעה הזאת נועד לכישלון מהסיבות שמניתי לפני שנתיים וחצי, ואכן, בימים אלה מתברר עד כמה ישראל היתה רחוקה מהשגת היעד הזה.

אבל משהו התחדש, וצריך להתייחס גם אליו. אלה המנהרות ה"התקפיות", או חוצות הגדר, שדרכן ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים. האפשרות הזאת מעוררת חלחלה, באופן מובן, והדעה הרווחת היא שיש לעשות הכל על מנת לאתר ולהשמיד אותן בהקדם האפשרי.

לפני שאכנס לעובי הקורה, רצוי להבחין כבר עכשיו שההסברה הישראלית לא מבזבזת רגע, ולמעשה הפכה את קיומן של המנהרות חוצות הגדר לעילה הכמעט בלעדית של המבצע. בשעה זו הפרשנים כבר מגדירים את מטרת המבצע כ"חיסול המנהרות". כך מבצרים קונצנזוס תוך כדי תנועה, וכך גם גוזרים אלם על כל מי שמעז לפקפק בו. שכן מה נעשה כשנגלה שגם היעד החדש שהוגדר למבצע אינו בר-השגה, כמו כל היעדים של המבצעים הקודמים בעזה?

אה, כן . נגדיר יעד חדש ונצא לעוד מבצע. בזה אין לי ספק. לעת עתה אני רוצה להתרכז ב"חיסול המנהרות".

המנהרות בעזה

לישראל יש "בעיה" עם המנהרות כבר… לא תאמינו, משנת 1990. שני עשורים וחצי. במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר הטלת המצור על עזה, הפכו המנהרות למרכיב מרכזי בכלכלה ובהתעצמות הצבאית של הרצועה. בשיאן, היו בעזה כ-1,200 מנהרות, רובן לכיוון סיני. בשנים האחרונות הכריז המשטר המצרי מלחמת חורמה עליהן והרס את רובן. בישראל מעריכים כיום את מספר המנהרות בעזה בעשרות רבות. זהו מערך מבוצר שנבנה בהשראת רשת המנהרות של החיזבאללה בדרום לבנון. הוא מאורגן ונשלט מלמעלה כפרוייקט צבאי לכל דבר.

בימים האחרונים עולה לכותרות שוב ושוב "המחדל": העובדה שלאחר שנים של התראות וגם של בחינת חלופות, משרד הביטחון טרם הצליח למצוא פיתרון טכנולוגי לבעיית הזיהוי המוקדם של מנהרות. שורה של מומחים בגיאופיסיקה מתייצבים בתקשורת, כולם חכמים וחלקם גם מספיק חכמים כדי להחזיק במניות שיזנקו פלאים עם מתן הזיכיון למערכת איתור המנהרות, וכולם מפנים אצבע מאשימה ל"גרירת הרגליים" של משרד הביטחון. האמת היא שהאתגר הטכנולוגי אינו פשוט בכלל; הרעיונות נעים בין הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים, מכ"מים גיאולוגיים, מדידות גרביטציה, "האזנה" סייסמית, ומגיעים לכדי כרייה של תעלה באורך 70 ק"מ מסביב לרצועה והטמנת מכ"מים בתוכה.

העלויות, בכל מקרה, מגיעות למיליארדי שקלים.

מה שחשוב הוא שאין בנמצא אף מערכת גיאופיסית לאיתור המנהרות בעזה, שלא לדבר על מערכת שניתן כבר להכניסה לשימוש מבצעי בזמן הקרוב. המשמעות היא שבשנתיים הקרובות, לכל הפחות, צה"ל ימשיך להתבסס על השיטה הקיימת – מודיעין ותצפיות. כפי שראינו במבצע הנוכחי וגם כפי שעולה מעדויות של פועלים שהשתתפו בכריית מנהרות, השיטה הזאת לא עובדת. קל מאד להסוות את העבודה על מנהרה, קל להסוות את פתחי הכניסה והיציאה, והפלסטינים כבר רכשו מומחיות בנושא.

הבעיה החמורה יותר היא שגם אם המאמצים שמרכזת עכשיו מערכת הביטחון ישאו פרי בקרוב, גם אם תקציבי הענק שהמדינה עומדת להשקיע ב"כיפת ברזל נגד מנהרות" יתגשמו בדמות מערכת יעילה – בעית המנהרות לא תיפתר. ועל זה לא מדברים. זה טאבו.

קצב בניית המנהרות

עד לימים האחרונים, על פי הדיווחים, צה"ל חשף 31 מנהרות התקפיות והשמיד 11 מהן. כמה מנהרות כאלה יש? על פי הערכה גסה, עשרות. איתורן והשמדתן יסמנו, כך נראה, את תום השלב הקרקעי של "צוק איתן". זה ייקח זמן. ישראל תכריז על "השגת היעדים" ותיסוג.

ומה יקרה אז? כמובן, צה"ל יתחיל לחדש את מלאי הפצצות והטילים שלו, והחמאס יתחיל לחפור מחדש את המנהרות. ככה זה בין אויבים: הצדדים מנצלים כל דקה להתעצמות צבאית.

כמה זמן לוקח לבנות מנהרת נשק? על פי ההערכה הזאת (5 פועלים, 12 מטרים ליום) – שלושה חודשים. על פי הערכה אחרת (20 מטרים ליום) – אפילו פחות. בואו נניח תקופת התאוששות קצרה בעזה, ליקוק פצעים, לפני תחילת העבודות. בהערכה מאד מתונה אפשר להניח שמנהרות הנשק יושלמו תוך חצי שנה מסוף "צוק איתן".

כל המנהרות. ואולי יותר. כוח אדם הרי לא חסר ברצועה. וחומרי גלם? כפי שעמותת "גישה" חוזרת ומציינת, המצור הישראלי וההגבלות על הכנסת חומרי בנייה לא מנעו את בניית המנהרות; הן רק פגעו בשוק האזרחי. מי שמשלה את עצמו ש"עצירת המנהרות" תהיה חלק מתנאי הפסקת האש שתתגבש מוטב לו שיתפכח כבר עכשיו. כשם שישראל לא תפרק טייסת אף-16 ולא תוותר על 3.1 מיליארד דולר סיוע בטחוני מארה"ב כחלק מהפסקת האש, גם החמאס לא יוותר על זכותו לשקם את יכולת ההרתעה הצבאית שלו. מפקד יהל"ם לשעבר מודה במובן מאליו: "הם יחזרו לחפור בכל מצב".

בתוך חצי שנה לצה"ל עדיין לא תהיה טכנולוגיה לאיתור מנהרות. אבל השאלה היותר קריטית היא דרך הטיפול במנהרות שכן יאותרו. קציני צבא כבר הבהירו במהלך המבצע הנוכחי ש"לא ניתן להתמודד עם איום המנהרות בהפצצות מן האוויר". השמדת המנהרות ההתקפיות היתה למעשה העילה המבצעית לפלישה הקרקעית. פצצה שמוטלת ממטוס יכולה להשמיד את פיר הכניסה והיציאה של המנהרה אבל לא את כל אורכה. לשם כך יש צורך בחיילים שייכנסו פנימה.

מסקנה: תוך חצי שנה לכל היותר יימחקו "השגי" מבצע "צוק איתן" ותתחדש העילה לפלישה קרקעית לעזה.

הנה שוב תמצית הטיעון. (1) ברוב המקרים, צה"ל אינו יכול לאתר בזמן אמת בנייה של מנהרות נשק; (2) גם לו היה יכול, קצב הבנייה וזמינות המשאבים ברצועה הם כאלה שיבטיחו את חידושן של עשרות מנהרות בתקופה של חודשים ספורים עד חצי שנה; (3) הדרך היחידה להשמיד מנהרה היא באמצעות פלישה קרקעית לעזה (על כל הנלווה אליה – טבח אזרחים חפים מפשע וכו'); (4) על כן, מבצע "צוק איתן" ייכשל בהשגת יעדיו, כמו קודמיו, ורק יסלול את הדרך לסיבוב הבא.

צה"ל לא יפלוש לעזה בעוד חצי שנה. אבל היו סמוכים ובטוחים שהדיבורים על "שחיקת ההרתעה" ו"הפרת ההבנות" מצד החמאס כבר יתחילו לטפטף בחודשים הקרובים ויהפכו למבול תעמולתי בסוף פרק הזמן הזה. דעת הקהל תוכן, המחסנים יתמלאו, ותקציב הביטחון שוב ינגוס ברעבתנות בכל מה שטעון תיקון בחברה כאן. ישראלים צדקנים ימשיכו להטיח בזעם ש"החמאס מבזבז את כל הכסף שלו על בניית מנהרות במקום על שיפור תנאי החיים ברצועה", ובאותה נשימה יהנהנו בצייתנות כשמשרד הביטחון ישאב תקציבים נוספים מן השירותים החברתיים, כשהחינוך האפור ישגשג, בתי החולים יקרסו והדיור הציבורי ישבוק חיים. הסימטריה הגרוטסקית תחמוק מן העין. ובכל זאת יש הבדל אחד, לטובת תושבי עזה: אותם אף אחד לא שואל, השלטון הרודני של החמאס מוחץ את האופוזיציה וכך יכול לגזול כספי ציבור ללא חשש מחאה. אצלנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הציבור מתנדב מרצונו החופשי להיעקד על מזבח הביטחון.

והפוליטיקאים? אלה ימתינו לשעת הכושר. פיגוע טרור. סימני אחדות פלסטינית. לחץ מדיני בלתי נסבל. ואז הם יתנו את פקודת האש. התקשורת, כמו תמיד, תעמוד בצד ותריע ל"יכולת האיפוק" ו"שיקול הדעת" של ראש הממשלה.

טכנולוגיות לניהול סכסוך

המנהרות ההתקפיות הן אכן איום אמיתי על חייהם של תושבי הדרום. בסוף השבוע דווח שחרדת המנהרות הניסה 85% מתושבי היישובים שצמודים לגדר. זהו איום שיש להסירו. אבל אין דרך צבאית להסיר את האיום הזה – אפילו לא לטווח של חצי שנה. כל מה שניתן לעשות הוא להקיז דם ומשאבי עתק בפעולות שתוצאותיהן נשחקות עד דק בתוך חודשים ספורים.

את זה צריך לומר ביושר, ואת זה אף אחד במערכת הפוליטית לא יעז לומר. כיוון שהמשמעות של אמירה כזאת היא שיש מגבלות על האפקטיביות של הכוח הצבאי הישראלי (מעבר למגבלות המוסריות, נישה של "סמולנים" שנובחים בזמן שהשיירה עוברת). ויש בעיות מדיניות שאין להן פיתרון צבאי. שוב, אוקסימורון תודעתי עבור ההנהגה הישראלית ורוב הציבור.

הבעיה רחבה יותר ומקיפה מגוון שלם של טכנולוגיות צבאיות שנכנסו לשימוש בישראל כתחליף לחשיבה מדינית. זה התחיל בחומת ההפרדה ומגוון כלי השליטה והניטור שעוטפים אותה, והמשיך בשימוש הגובר והולך במל"טים ורובוטים אחרים ללחימה מול האויב, והגיע עד מערכת "כיפת ברזל". הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים.

שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן. אמור מעתה: אפשר לנשום עוד קצת כי תושבי המרכז מוגנים, לא כי תושבי גוש אשכול מוגנים.

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב.

אם נחזור לחומת ההפרדה, גם היא, לכאורה, חסכה בחיי אדם בטווח המיידי והורידה דרמטית את כמות הפיגועים בתוך ישראל. אבל במקביל היא יצרה מציאות איומה עבור מאות אלפי פלסטינים שנושלו מאדמתם, או נותקו ממקורות פרנסתם, או מבני משפחותיהם, והפכו להיות "תושבים ארעיים" על אדמתם מימים ימימה. כל אלה הם "נזקים אגביים" בעיניים ישראליות, אך הם חוזרים אלינו כבומרנג כל הזמן בצורות שונות: פיגועים מזדמנים, מהומות המוניות, הקצנה בדרכי המחאה הפלסטיניות, בידוד מדיני ועוד.

(קריאות מהקהל: "אז מה, היית מעדיף בלי חומת הפרדה? בלי "כיפת ברזל"? היית מעדיף שכולנו נתפוצץ פה בשביל הצדק שלך?" לא. בכלל לא. אבל חכו עם זה רגע).

הבעיה היא מושגית

הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני. הישראלים ב-2014 כל כך רחוקים מעולמו של הפלסטיני, כל כך מנותקים מן היומיום שלו – ושוב, תודה לתקשורת על ההתעלמות העקבית מן המתרחש בעזה כשלא יורים ממנה טילים – שכל דבר שיגידו להם על הפלסטינים ייקלט על נקלה. מן הצד השני, הפלסטינים שסופגים את נחת זרועה של טכנולוגית הכיבוש הולכים ומאבדים תקווה שאי פעם ישראל תיאות להגיע איתם להסדר שמבוסס על כבוד ושוויון הדדי. נסו למשל לדבר אל ליבם של תושבי שכונת א-שוג'אעיה, שחיל האוויר הפציץ אותה ב-120 פצצות של טון במשך שבוע או פחות. נסו להגיד להם שבעצם רוב הישראלים רוצים לחיות בשלום.

שמעתם נכון. 120 פצצות של טון כל אחת על שכונת מגורים מאוכלסת בצפיפות, שתושביה חוזרים ואומרים – אך אין מי שיקשיב בצד הישראלי – שאין להם לאן להתפנות. וזה רק מה שהיה לפני הכניסה הקרקעית לשכונה. עיצמו את עיניכם לכמה שניות ודמיינו איך תיראה השכונה שאתם גרים בה אחרי 120 פצצות טון מן האוויר.

מכירים את הפתגם החכם, "כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר"? תחשבו לבד מי כאן המשל לישראל, מי לצה"ל ומי לעזה. דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" גובה מחיר עצום מן החברה הישראלית, אבל ההבט המבהיל ביותר שלה הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה. אם הניתוח שהצגתי כאן לפרוייקט ביעור המנהרות הוא נכון – מדובר בפרוייקט שנועד לכישלון. הדבקות בו פירושה עוד ועוד תקיפות הרסניות בעזה, עוד ועוד זרעי איבה ופורענות לדורות ההמשך. הזרעים האלה ינביטו, בלי ספק, שיטות לוחמה מתוחכמות ואכזריות יותר מצד החמאס, ואלה יצריכו שוב פתרונות צבאיים יצירתיים מצד ישראל. ככל שהכדור מתגלגל, נשללות ביתר תוקף כל האופציות שאינן צבאיות, ולצידן אפילו אופציות צבאיות מתונות הופכות בלתי רלבנטיות.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט.

בואו נדבר על… המממ… הרווחים

טכנולוגיית ניהול הסכסוך היא עסק גדול, ויש בו הרבה כסף. לישראלים לא נעים לדבר על הכסף הזה; קצת כמו לחטט בחשבון הבנק הפרטי של מנתח לב שמציל חיים מדי יום ביומו. אבל עסקים גדולים וכסף גדול הם משתתפים בלתי נמנעים במשחק הפוליטי, ומי שרוצה להבין אותו עד תום לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהם. העובדה ש"כיפת ברזל" מצילה חיים לא סותרת את העובדה שיש לא מעט גורמים שמרוויחים ממנה יפה מאד, וככל שהשימוש המבצעי בה מתרחב – כך הם מרוויחים יותר.

מערכת "כיפת ברזל", למי שלא יודע, חיה ונושמת על כספים אמריקאיים – תקציב ייעודי להגנה מפני טילים שמתווסף לסיוע הבטחוני הרגיל (האחרון עומד על 3.1 מיליארד דולר לשנה). עד היום מימנה ארה"ב את "כיפת ברזל" ביותר ממיליארד דולר, ואת כלל הפרוייקטים להגנה מפני טילים (כולל החץ ו"שרביט קסמים") ביותר משני מיליארד דולר. רק לפני 10 ימים אישר הסנאט תוספת של 351 מיליון דולר ל"כיפת ברזל"; לא יצא שבוע, ושר ההגנה האמריקאי ביקש מהקונגרס תוספת נוספת, של 225 מיליון דולר, למלא את המחסור שנוצר בעקבות מבצע "צוק איתן".

במלים אחרות, "כיפת ברזל" היא פרוייקט אמריקני-ישראלי משותף. אמריקה נותנת את הכסף, ישראל את הפיתוח והניסיון המבצעי. הכספים הגדולים שזורמים מוושינגגטון לרפא"ל ולאלביט מלמדים הרבה יותר על האינטרס האמריקני במזרח התיכון מכל הצהרה חלולה של מזכיר המדינה. האם יש לארה"ב אינטרס לחולל מהפך במזרח התיכון – מהפך כזה שיהפוך את "כיפת ברזל" היקרה (כל סוללה עולה בין 50-60 מיליון דולר, כל טיל מיירט כ-100 אלף דולר) למיותרת? זה כמו לשאול האם יש למישהו אינטרס לזרוק במתכוון הון עתק לפח הזבל (עוד על השאלות שמעורר הסיוע האמריקני לישראל, ראו כאן).

יצרניות הנשק הישראליות מתפרנסות יפה מן הסכסוך. הרווחים באים בשתי קומות. בקומה ראשונה – המכירות לצה"ל. בקומה השניה – המכירות לצבאות זרים, שמתבססות על התוצאות המוכחות ב"שדה הניסויים" שנקרא רצועת עזה. אין פרסום יעיל כמו טבילת אש אמיתית. אבל הסיפור רחב הרבה יותר ואי אפשר לגעת אפילו בקצה קצהו כאן. נתח עצום של ענף ההיי-טק הישראלי תורם במישרין או בעקיפין לטכנולוגיות ניהול הסכסוך. קיראו את מאמרו מאיר העיניים של יותם פלדמן בנושא. המרוויחים הגדולים הם כמובן בעלי המניות, אבל סכומי העתק מחלחלים מטה ולמעשה מפרנסים עשרות אלפי משפחות בישראל. גם זאת עובדה שראוי להישיר אליה מבט כאשר משמיעים את התלונות השגרתיות על ה"הפסדים למשק" בזמן מלחמה: כשאתה מפסיד, מישהו אחר מרוויח. כלים שלובים. יש להניח שישראלים רבים שמרוויחים את לחמם מתרומה הנדסית או חישובית לטכנולוגיות ניהול הסכסוך הישראלי תופסים את עצמם, בשעות שאחר העבודה, כאנשים מתונים ושוחרי שלום. חומת ההפרדה, כידוע, עוברת גם בתוך הנפש.

המטרה שלי בהצפת כל העובדות האלה היא פשוטה. אין כאן בכלל טענה שהחברה הישראלית, או לפחות חלקים ממנה, שוקדים על קונספירציה זדונית להנצחת הסכסוך על מנת להמשיך ולשלשל מזומנים לכיסם. הדברים כמעט אף פעם לא עובדים כך, אלא באורח פרוזאי יותר, שכבר מרקס תיאר בתמציתיות: ההוויה קובעת את ההכרה. אם הוויתך ממוקדת בעשייה שמשרתת את הכיבוש, אם עבודתך מייצרת נכסים רעיוניים או חומריים שבזכותם ניתן להמשיך בו בקלות יתירה ובאפס נפגעים בצידנו – סביר מאד להניח שההוויה הזאת עומדת מעבר לכל ספק בעיניך; היא מוצדקת לא פחות מזריחת השמש ושקיעתה. וכך לא יעלה על דעתך לפעול באופן שיחתור תחת ההוויה הזאת, יערער עליה וינסה לשבש אותה. אנשים, קהילות וקולקטיבים פועלים קודם כל לשימור עצמי ולהמשכיות. כך הם פועלים; מה הם אומרים – זה פחות חשוב.

וכך, מסלול מדיני שפירושו חיתוך דרסטי בהוצאות הביטחון; שפירושו הוצאת טכנולוגיות יקרות משימוש שוטף; שפירושו הסטת משאבים לאומית מהשקעה בטכנולוגיות של ניטור ושליטה לכיוונים אחרים לגמרי – פירושו גם, בד בבד, מסלול מדיני ששומט את הקרקע מתחת לפרנסתם של עשרות אלפי ישראלים (ובמשתמע, בטחונם הכלכלי של מאות אלפי נפשות). אי אפשר לאותם אנשים לתמוך במסלול כזה באופן פעיל (ולא רק הצהרתי), אי אפשר להם לשתף פעולה עם עתיד שגוזר עליהם חרדה כלכלית. כמו שעמירה הס כתבה פעם, "שלום לא משתלם".

במלכוד הזה ישנם כל היסודות של טרגדיה: גורל אובדני ידוע מראש, וחוסר מודעות גמור של הגיבור לתפקידו שלו בהגשמת אותו גורל. מול עינינו, בשעה זו, מתחלף הגיבור של "כיפת ברזל" ואת מקומו תופס הגיבור של "איתור מנהרות". מיטב המוחות בתעשייה הישראלית כבר שוקדים על "הפיתרון" המיוחל; אותו פיתרון שיחולל את הבעיה שיורשיהם ייאלצו לפתור, כך הלאה והלאה והלאה.

אי אפשר בלי לסיים ב"אז מה אתה מציע?"

השאלה הזאת היא מוקש שרבים בשמאל עלו עליו ועקבותיהם לא נודעו. המוקש הוא לא בעצם הלגיטימיות של השאלה; אין לגיטימית ממנה. המוקש הוא במה שבא אחרי התשובה הראשונה, והשניה, והשלישית, ואז מתברר שבעצם השואל פוסל מראש כל תשובה אפשרית ואינו פתוח לשכנוע.

לכן, כדאי מראש להיפרד באדיבות מכל מי שסבור שאסור בשום פנים ואופן לדבר עם החמאס כי (מחק את המיותר): אמנת החמאס קוראת להשמדת כל היהודים / המוסלמים אף פעם לא יקבלו אותנו כאן / אי אפשר לסמוך על הסכמים עם ערבים / שמעתי אתמול נאום אנטישמי של אימאם מזוקן בדיר אל-בלח / תראה תראה מה הם שרים בקליפ הזה / וכו'.

השורות הבאות אינן מיועדות לאנשים מן הסוג הזה. הן מיועדות לישראלים שמוכנים להניח שלצד אנשי חמאס פנאטים יש גם פרגמטיים. ממש כשם שלצד פוליטיקאים, אנשי דת וציבור ישראלים, שמצהירים בגלוי על רצונם לבצע טיהור אתני או רצח עם בעזה, ישנם גם אחרים.

בעצם כל שנדרש ממך להכיר בו הוא שבעזה חיים אנשים לא כל כך שונים ממך. גם הם רוצים לחיות בשקט ולא להיות מופגזים כל הזמן. גם הם רוצים לאהוב וליצור ולטייל וליהנות מסרט או שיר טוב. וגם הם מוכנים לעמוד במילתם אם יקבלו בתמורה את מה שהם צריכים.

על כן התשובה לשאלה "אז מה אתה מציע?" פשוטה מאד, טריוויאלית (אולי לכן היא נדמית כתרמית לקנאי הימין): לדבר, להקשיב, ולחתום על הסכם. הנה כמה אנשים שאומרים את מה שאמרתי עם קצת יותר מילים ונימוקים (כאן, כאן, כאן וכאן). קיראו אותם. הנה מומחה רציני שטוען מזה שנים שצריך ואפשר לחתום על הסכם עם החמאס. הסכם יכול להיות כל דבר מהפסקת אש זמנית, דרך רגיעה שמתחדשת מדי כמה חודשים, ועד להסכם שלום מלא. כל האופציות פתוחות, אין טעם להתחייב עכשיו על אף אחת מהן, ולכן הדרישה להיכנס לפרטים בשלב הזה – כשמניין הגופות בעזה עולה כל הזמן – היא עוד מוקש חביב על הימין, שיש לעקוף.

שנים של התניה יצרו בישראלים פרנויה מטורפת מ"הפרת הסכמים" בידי הערבים. לפרנויה הזאת אין על מה לסמוך: שום צד ערבי להסכם שלום עם ישראל לא הפר אותו בפעולה לוחמתית. הסכם אוסלו, רק נזכיר, הופר בלי סוף בידי שני הצדדים, וממילא לא היה חוזה שלום שוויוני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות. בכל זאת הישראלי שואל: ואם הם יפרו את ההסכם?

נו, ואם הם יפרו? בוא נשאל אחרת. ואם המצרים יפרו את הסכם השלום שחתמנו איתם? מה נעשה? התשובה היא כמובן – איזו הפרה, על איזה רקע, מה הסיכון לאזרחי ישראל מן ההפרה, וכדומה. אם המצרים יתחילו לירות מחר על תל אביב, אין לי ספק שבתוך דקות ספורות חיל האוויר הישראלי יפגיז את קהיר. אם החמאס יעשה כך, גם הוא יספוג פעולת תגמול. הפעולה הזאת חייבת להיות פרופורציולית להפרה, ובניגוד למבצעים הרצחניים של ישראל בעזה בשנים האחרונות – היא תיהנה מלגיטימציה חובקת עולם (לא רק של נשיא ארה"ב, ספקית הנשק, אלא של כלל האומות). ואת השואל החרדתי צריך לשאול גם זאת: האם המצב הנוכחי, ללא הסכם שלום, מגן עליך יותר מאשר מצב שבו יהיה הסכם שלום? כנגד התקפי האמנזיה במהלך הדיון תמיד כדאי לשלוף את הדיאגרמה הזאת. בסופו של דבר, יגיח השד הקדמון – "אין מה לחתום איתם על הסכמים, הם לא יקיימו אותם", מה שמסווג בדיעבד את השואל בקטגוריה שמראש אין טעם להתווכח איתה.

רוב הישראלים חבולים נפשית, מוכי פרנויה. אני לא אומר את זה בציניות. גם הם קורבנות של אינדוקטרינציה; הטרור החמאסי זרע את הספק, אבל התעמולה הישראלית השקתה וטיפחה אותו ליער עבות שאין ממנו מוצא. אי אפשר להתמודד עם תסביכים נפשיים כאלה בדרך של טיעון רציונלי. יש מן הסתם דרכים אחרות, של ריפוי או אמפתיה. אני לא נוגע בהן כאן, ומראש מגביל את עצמי, במודע, אל המיעוט שבכל זאת פתוח לטיעונים רציונליים.

המיעוט הזה יכול להשכיל מתזכורת שסיפק לנו השבוע יונתן מנדל, תזכורת לקיומו של זרם פרגמטי בהנהגת החמאס:

"בשנת 1997, עשר שנים לאחר הקמתה [של תנועת החמאס, ע"ל], הציע לישראל מנהיג התנועה, השייח' אחמד יאסין, הסכם הפסקת אש (הודנה) ל-30 שנה. ההצעה הועברה מירדן, דרך המלך חוסיין, ומעולם לא נענתה. כשנתיים לאחר מכאן, הציע יאסין שוב הפסקת אש למשך 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה. לפי תחקיר של העיתונאי שלומי אלדר, 7 שנים לאחר מכן, בשנת 2006, העביר ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל הצעה נוספת: הודנה בת 25 שנה בתמורה לסיום הכיבוש בגדה ובעזה. ההצעה לא נענתה. אחמד יוסף, יועצו המדיני של איסמעיל הנייה, אמר באותה השנה שתמורת סיום הכיבוש חמאס יהיה מוכן גם להפסקת אש של 60 שנה, ושהדורות הבאים שיגדלו יהיו אלו שיחתמו על הסכם השלום. ההצעה לא נענתה. בשנת 2007 העביר אותו יוסף הצעה להפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטיניים ונסיגה לקווי 67'. ההצעה לא נענתה. בשנת 2014, לפני כשבועיים, ולפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, הגיעה הצעה נוספת להפסקת אש לתקופה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 67' ושחרור כל האסירים הפלסטיניים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, הבטחת פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו לפני שלוש שנים בעסקת שליט. גם להצעה זו ישראל לא נענתה".

והמנהרות? ו"כיפת ברזל"?

עם כל הביקורת שהשמעתי נגד מערכת "כיפת ברזל" ונגד המאמץ להשמיד מנהרות התקפיות, אני כמובן לא מציע להפסיק אותם כעת. הטראגיות של המצב הישראלי, כמו שציינתי, הוא שההנהגה המדינית-בטחונית ממלכדת את הציבור אל מצבים שבהם אין מנוס מפתרונות כאלה. במצבי הנוכחי, איני יכול להתנגד ל"כיפת ברזל", מערכת מצילת חיים שאולי גם הצילה את חיי שלי. איני יכול גם להתנגד למאמצים לאתר את כל המנהרות ההתקפיות ולאפשר לתושבי עוטף עזה חיים נורמליים.

הטענה שלי היתה ששני הפתרונות האלה, כל כמה שנכפו עלינו במצב הנוכחי, מנציחים ומקצינים מציאות של סבבי אלימות בלתי פוסקים. השקט שהם קונים בטווח הקצר יוצא בהפסד כללי בטווח הארוך – הפסד משני צידי הגדר, ובטווח שבעצם אינו ארוך כל כך (תדירות העימותים בעזה נעה בין שנתיים לשלוש). הם שוללים מאיתנו גם את היכולת לדמיין את האלטרנטיבה.

והאלטרנטיבה הזאת מסוגלת להגן עלינו הרבה יותר טוב. אלטרנטיבה של הסכם חתום בין שני צדדים שווים, עצמאיים, מבלי שצד אחד כופה על השני שום מנגנון שליטה ופיקוח, היא אלטרנטיבה ששני הצדדים יעשו ככל יכולתם לשמר ולקיים – כנגד יסודות לוחמניים בצד שלהם. בתרחיש הזה ישראל לומדת לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם בעזה – ממש כפי שהיא למדה לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם במצרים ובלבנון. ישראל לומדת לחיות גם עם מנהרות תקיפה, שאין לה יכולת אמיתית להשמיד עד תומן, ממש כפי שהפלסטינים לומדים לחיות עם מטוסי אף-16 שישראל מסוגלת להזניק תוך דקות אל מעל ראשם ושקוטלים משפחות שלמות בהרף עין.

בקצרה: ישראל לומדת לחיות תחת איום קבוע של שכן חמוש, כפי שאותו שכן למד לחיות תחת האיום של צה"ל – הגוף הכי חמוש וקטלני במזרח התיכון. אני אצטט את שאלתו של דני בר-און: "האם העובדה שחמאס החליט להפעיל עכשיו את המנהרות, שהיו מוכנות מבעוד מועד תקופה ארוכה, מלמדת כי חמאס אינו מונהג על ידי אנשים מטורפים שפועלים לפי דחפיהם האיסלאמיסטיים הקיצוניים, אלא דווקא מחזיק שלל כלים ומפעיל אותם באופן מושכל, בזמן המתאים לו – בדומה לישראל?"

ישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להיפרד מן הפנטזיה המטורפת הזאת, כאילו היא יכולה לשלוט ברמת החימוש של שכניה ובכך להפחית את האיום על תושביה. מסתבר שעם כל מבצעי הראווה של לכידת ספינות הנשק, הצליח החמאס לצבור טילים ארוכי-טווח מתחת לעיניים הבולשות-תמיד של המודיעין הישראלי. על חיזבאללה עדיף שלא נתחיל אפילו לדבר. מדינה מוטרפת-ביטחון והתעצמות צבאית כמו ישראל אינה יכולה לצאת מכליה עם כל משלוח טילים שמגיע לידיים ערביות. היא צריכה להתבגר ולהבין שהרתעה אמיתית משיגים בדרכים מדיניות (שוב שכחתם? הנה הדיאגרמה לשירותכם).

חמאס יפסיק לירות עלינו טילים ולהסתנן לישובינו תת-קרקעית לא מפני שהוא יחשוש שנשטח עוד שכונה בעזה או נבצע עוד טבח בתגובה. לא, לא, את כל זה אנחנו עושים ללא רחם, והוא ממשיך להילחם. חמאס יפסיק להילחם בנו אם הוא יבין שנצירת האש מועילה לו יותר מן השימוש בה: אם ההסכם שבידיו יבטיח לו נכסים חיוניים שיישמטו מידיו ברגע שיתחיל לירות. כרגע, ללא כל נכסים פוליטיים – אין לו סיבה להפסיק.

וכן, את המצור צריך להסיר עכשיו. באופן מוחלט.

* * *

ביום ה-17 למבצע "צוק איתן" עמד מספר ההרוגים הפלסטיניים על 848, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מתוכם 208 ילדים ו-82 נשים. לפי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 81.5% אחוז מהם אזרחים לא מעורבים. הפוסט הזה נכתב ממש בשעה שבית חולים בבית-חאנון היה נתון תחת הפגזה ישראלית.

[עדכון מבוקר ה-26 ליולי: כבר 940 הרוגים]

ראוי להפנות זרקור אל הנזק העצום שהסבה המתקפה הישראלית למתקנים רפואיים, אמבולנסים וצוותים רפואיים בעזה. מרפאה אחת ו-14 אמבולנסים נהרסו כליל, 8 בתי חולים ו-7 מרפאות נפגעו בהפגזות ישירות וניזוקו קשות. 5 אנשי צוות רפואי נהרגו מאש צה"ל. ככל הידוע לי, צה"ל לא סיפק ולו הצדקה קונקרטית אחת לתקיפה של מתקן רפואי או אמבולנס מעבר לאמירה הכללית בדבר "מגן אנושי". לאמירה הזאת יש להתייחס כמסך עשן כל עוד לא הוכח אחרת, וזאת על רקע ספין בית החולים "אל-ופאא" (כאן וכאן אצלי וגם ב"עין השביעית"). קשה לחשוב על הוכחה בהירה יותר לאפסות הגמורה של חיי פלסטינים בעיניים הישראליות – עיניים שמצויידות בטכנולוגיה האופטית המשוכללת בעולם – מאשר הקלות הבלתי נסבלת של שיגור פגז אל בניין מלא פצועים וחולים.

* * *

[הערה: בעוד יומיים, ב-28 ליולי, אני טס לאירוע אקדמי שנקבע כבר לפני שנה ונופל דווקא בימים האלה. במשך 10 ימים לא אעקוב ברציפות אחרי הבלוג ולכן התגובות ייסגרו זמנית. אין צורך לומר שאני יוצא בלב כבד, ומרגיש כאילו אני טורק טלפון באמצע שיחה דחופה במיוחד. העבודה על הבלוג בשבועיים האחרונים אומנם התישה אותי אבל גם, באופן מוזר אולי, עודדה אותי במקצת. הדיאלוג עם המגיבים, כל כמה שהיה מתוח ומתסכל לפרקים, שירת נאמנה את המטרות שהבלוג הזה הציב לעצמו. תודה במיוחד לכל התורמים לבלוג].


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", החסות האמריקאית, כלי משחית, עזה, פשעי מלחמה, רווחי הכיבוש

כפר חוזאעה: גל-עד

$
0
0

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס


"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז". לאחר 10 ימים התגלתה גופתה של גדיר אבו-ארג'לה בת ה-16 במרחק של 20 מטרים מכיסא הגלגלים, משוסעת לגזרים.

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

חוזאעה, יולי 2014. צילום:  לזאר סמיונוב

חוזאעה, יולי 2014. צילום: לזאר סמיונוב

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם. חייל הנדסה ישראלי העיד (בעילום שם) שהוא וחבריו ירו על פלסטינית זקנה שהתקדמה לעברם כיוון שהוראות צה"ל חייבו אותם לחשוד בכל פלסטיני. היא נפצעה, המשיכה לזחול, ואז ירו עליה שוב והרגוה.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

עדכון: ב-21 לאוגוסט פרסם הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים (DCI) עדות מפורטת של אחמד אבו-ראידה, בן 17 משכונת חוזאעה, על התעללויות שעבר בשבי חיילי צה"ל בין ה-23 ל-27 ביולי, לרבות השימוש בו כמגן אנושי. בראיון איתו מספר אבו-ראידה שהחיילים שהחזיקו בו שלחו אותו לחפש פתחי מנהרות בתוך בתים בחוזאעה. משלא מצא דבר, היכו אותו באגרופים ובקסדות, כך שוב ושוב, במשך חמישה ימים שלאורכם כמעט דבר לא בא אל פיו.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.


"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

ילדי משפחת אל-נג'אר שנקברו תחת ההריסות. צילום: "אנאדולו"

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.


תויק תחת:שוטף Tagged: "עופרת יצוקה", "צוק איתן", מכונת התעמולה, משפט בינלאומי, עזה, פשעי מלחמה, תקשורת

המבצע לזלילת התקציב האזרחי

$
0
0

כמה עמוק הבור התקציבי ש"צוק איתן" פער מתחת לרגלינו ולמה המנהיגים לא ישאו באחריות הפוליטית ליצירתו (התשובה בסוף הפוסט)

השגים, השגים, השגים

נניח לפרשנים להתקוטט ביניהם האם "צוק איתן" הוא רק "מבצע לא מוצלח" (רביב דרוקר), "כישלון אסטרטגי מהדהד" (בן כספית) או "לא סתם מפלה – מפולת" (אמיר אורן). 90% מהלהג התקשורתי מוקדש, כתמיד, למובן מאליו. המבצע לא מיגר את החמאס ולא ניתץ את האחדות הפלסטינית, תקוות השווא של ההנהגה הישראלית, אלא דווקא להיפך: החמאס הפך ל"בר-שיח מדיני" והאחדות הפלסטינית הפכה לעובדה מדינית קיימת שלאורה ייחתם כל הסדר מדיני עתידי. פירוז הרצועה וחיסול המנהרות לא יהיו חלק משום הסכם כזה, בי נשבעתי.

כל זה היה צפוי מראש ובאמת נותר רק לתהות אם הדרך להכיר באמיתות הבלתי נמנעות האלה היתה חייבת להיסלל על גופותיהם של מאות קורבנות שווא ונפשותיהם הפגועות-לצמיתות של ניצולים רבים נוספים, משני צידי הגבול. ישראל לומדת בדרך הקשה מכל את מגבלות הכוח.

קצת פחות צפויה מראש היתה התבוסה המוראלית והמוסרית שנחלה ישראל, הן בזירה הפנימית והן בזירה החיצונית. הנטישה ההמונית של יישובי עוטף עזה, ההתגייסות המאוחרת מדי של המדינה לעזרתם, הסימון הקולקטיבי של ערביי ישראל כאויבי העם, וכמובן, הכותרת הדוחקת הצידה את כל השאר: הצניחה בתמיכת הציבור בנתניהו, מ-82% בתחילת המבצע עד ל-38% בסופו. ומבחוץ: התגברות האנטישמיות, הפגנות ענק נגד ישראל' הגינוי החריף מפי ניצולי שואה ומשפחותיהם, קרע בין ישראל ומדינות דרום אמריקה, והתרחבות פעולות החרם: האיחוד האירופי אוסר ייבוא מוצרי חלב מההתנחלויות, ממשלת סקוטלנד קוראת לחרם על ההתנחלויות, אלפי מרצים ומאות אלפי סטודנטים בארה"ב ובקנדה מצטרפים לתנועת ה-BDS, זינוק בהורדת אפליקצית החרם, קרן הפנסיה הענקית מהולנד ABP שוקלת למשוך השקעותיה מישראל (בעקבות הקרן הגדולה בהולנד), בלגיה ממליצה לסוחריה לסמן מוצרים מהתנחלויות, רשת כלבו בריטית מחרימה מוצרי התנחלויות, החרם התרבותי מתגבר, ועוד ועוד.

עד כאן ההשגים של מבצע "צוק איתן". וטוב לגלות שהנוער לוקח אותם אל ליבו, מתחזק במוטיבציה שלו להתגייס לצה"ל, ומצהיר – כך אחד מכל שני בני 17-18 – שהוא מסכים עם האמרה "טוב למות בעד ארצנו" (ובעד השגים כאלה, טוב כפליים).

נעבור עכשיו להשגים המשמעותיים יותר של "צוק איתן", שאת השפעתם ארוכת-הטווח נרגיש על בשרנו בשנים הקרובות.

הבור התקציבי

השבוע פורסם שהממשלה תבצע קיצוץ רוחבי של 1.5 מיליארד שקל בתקציב המדינה כדי לממן את "כל הוצאות מבצע 'צוק איתן' כבר בשנה הנוכחית". הקיצוץ הזה מתווסף ל-600 מיליון שקל שכבר הועברו במהלך המבצע למשרד הביטחון. הקיצוץ יהיה בגובה של 2% מתקציבי המשרדים השונים – חוץ ממשרד הביטחון, כמובן. על פי הפירסום האחרון, הקיצוץ ייעשה ב"בסיס התקציב", כלומר, בחלק הקבוע שלו. המשמעות היא קיצוץ רב-שנתי, ללא תאריך תפוגה, שפשוט מגדיל את נתח הביטחון בעוגה הלאומית באופן קבוע. תקציב משרד החינוך יקוצץ לצמיתות ב-480 מיליון שקל, תקציב פיתוח התחבורה ב-243 מיליון שקל, תקציב ההשכלה הגבוהה ב-175 מיליון שקל, ותקציב הרשויות המקומיות – ב-69 מיליון שקל.

באוצר מדברים על הגדלת יעד הגירעון בשנה הבאה ל-3.5% מהתוצר, רמה שבנק ישראל מתנגד לה בתוקף. אבל גם כך – הדיבורים על "הכלה" של עלויות "צוק איתן" בתקציב הנוכחי הם זריית חול בעיני הציבור, שמטרתה ברורה: להרגיע את כולנו שהכל סבבה, ואף אחד לא ירגיש בכיסו או בבטנו או בקורת-גגו את המחיר הכבד שגבה המבצע מישראל. את האשליה הזאת – ללכת עם ולהרגיש בלי, לשפוך אלפי טונות של פצצות ומאות טילי יירוט ואלפי ימי מילואים ושעות טיסה, מבלי לחטוף מכה כלכלית אנושה – את האשליה הזאת צריך לנפץ.

על פי הערכות בנק ישראל שהותאמו למערכה בת חודש פחות או יותר, עלויות המבצע עמדו על 5 מיליארד שקל – יותר מפי 3 מהקיצוץ הרוחבי שבישרו לנו שיממן את "כל" הוצאות המבצע, וזאת כבר תת-הערכה מפני שהלחימה נמשכה כ-3 שבועות מעבר למצופה. עם תום הלחימה התבררו מספרים ריאליסטיים יותר. מערכת הביטחון העריכה שעלויות המבצע היו 9 מיליארד שקל, ומלבדן היא דורשת תוספת של 11 מיליארד שקל בתקציב 2015 כדי להתמודד עם כל האתגרים החדשים. תוספת כזאת תקפיץ את תקציב הביטחון ל-70 מיליארד שקל, 17% מתקציב המדינה הכולל. האוצר, כהרגלו, מכריז בלהט "לא יקום ולא יהיה"; אבל היו סמוכים ובטוחים שיקום וגם יהיה; מדובר ב"פארסה, ההצגה המטופשת" של תקציב הביטחון, כפי שקרא לה שאול אמסטרדמסקי (הנה טיול ארכיוני מאלף למתעמקים). כך נוגס הביטחון מאז ומעולם בתקציבים האזרחיים, ואין עוצר בעדו. אחרי מלחמת לבנון השנייה קיבל צה"ל יותר מ-8 מיליארד שקל לכיסוי הוצאותיו. אל תצפו שהוא יקבל פחות הפעם.

מקור: "דה מרקר"

מקור: "דה מרקר"

ניסיון העבר מוכיח שדרישות הביטחון משתנות רק בכיוון אחד; לפני שהספקת לעכל את ההלם הקודם, ההלם החדש מכה בך. ואומנם, אם חשבנו שמשרד הביטחון דורש בסך הכל תוספת של 20 מיליארד שקלים בשנה וקצת שנשארו עד סוף 2015, חלפו כמה ימים והתבשרנו שהדרישה קפצה ב-10 מיליארד שקל (על חשבון תקציב 2016), ועומדת כעת על תוספת של 30 מיליארד שקל.

מקור: "כלכליסט"

מקור: "כלכליסט"

השאלה הגדולה היא – מאיפה יגיע הכסף?

לפיד כבר הכריז, קבל עם ועדה, מאיפה לא: לא יועלו מסים. ההצהרה הזאת ניתנה באופן כה מופגן ובומבסטי, שיהיה קשה לסגת ממנה. לא שאני מחזיק מהאמינות של שר האוצר; להיפך. אבל במקרה הנוכחי יש ללפיד סיבות סמויות לעמוד במילתו, לאו דווקא "הבטחתו לבוחר" שלא להעלות מסים. נגיע אליהן מיד. בכל מקרה, ההצהרה הזאת לא הפריעה למשרד האוצר, בעצם הימים האלה, להעלות את המס על הפחם לייצור חשמל. המס הזה צפוי להכניס לקופת המדינה 1.6 מיליארד שקל – כולם, עד האחרון שלהם, יגולגלו על הציבור בצורת העלאת תעריפי החשמל ב-6.7%. מסתבר שבכל זאת יש דרך להעלות מסים בזמן שלא מעלים מסים. כתב "כלכליסט" מסכם: "חברת החשמל "אדישה" לעניין זה, ומשמשת למעשה כצינור לגביית מסים מהציבור: האוצר מעלה את המס, חברת החשמל מקבלת כיסוי בתעריף והציבור מזדרז לשלם את החשבון."

אני מניח שבאוצר לא שוקטים על השמרים; גם הסכום הזה ייבלע ברובו בחור שנפער בהכנסות המדינה ממיסים כתוצאה מ"צוק איתן" – יותר ממילארד שקל. עוד מיליארד שקל יילך על פיצוי עסקים על נזקים עקיפים מן המבצע (הנזק הישיר עומד על 50 מיליון שקל).

זה המקום להזכיר שבזמן שהעורף הישראלי תוזז ממרחב מוגן אחד למשנהו (במקרה הטוב) וספג אבידות בנפש וברכוש (במקרה הרע), המערכת המשומנת של שוד כספי הציבור, או בכינויה המוכר יותר "המדיניות הכלכלית", המשיכה לעבוד כבימי שגרה. האוצר הסיט סכום של 55 מיליון שקל שיועד לחידוש מלאי הדירות בדיור הציבורי בתל אביב לטובת השבחת הקרקע (במחירי השוק); ועדת הכספים אישרה עוד העברה חוץ-תקציבית להתנחלויות, בגובה 20 מיליון שקל (ההסבר: "שעות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, העצמת נוער, גיבוש ולכידות בקהילה, וכדומה"), כחלק מדיל מסריח, שתמורתו "הבית היהודי" – שיאנית הפעילות האנטי-חברתית במושב הקיץ של הכנסת – תתמוך בחוק מע"מ 0% של לפיד; וממש ביום הראשון של המבצע, בשקט בשקט, מחקה המדינה לתע"ש חובות בסך 3.14 מיליארד שקל במסגרת תכנית ההפרטה של החברה. בתרגום לעברית פשוטה: הממשלה העבירה סכום עתק מכספי המסים שלכם למפעל בטחוני כושל כדי לאפשר לו להמשיך לייצר נשק תחת ניהול פרטי.

רשימת התכניות והצעדים האנטי-חברתיים שבוצעו במהלך "צוק איתן", הרחק מעין הציבור, היא עוד ארוכה; קיראו אותה אצל אור-לי ברלב.

הצעדים האלה מבשרים את הבאות; אם בזמן שנופלים טילים האוצר לא בוחל בקיצוץ תקציבים אזרחיים, אין סיבה להניח שהוא יחדול מכך בימים שקטים.

איך יתמלא הבור התקציבי?

כאמור, על הפרק מונחת תוספת תקציבית של 30 מיליארד שקל למשרד הביטחון, ועוד כמה מיליארדים שהפסיד אוצר המדינה כתוצאה מן המבצע. מסים לא יעלו, ככל הנראה, חרף המלצת בנק ישראל. הקיצוץ הרוחבי שהוחלט עליו השבוע בקושי יכסה 5% מן הבור התקציבי.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: מאיפה יקחו את הכסף?

לא נשארו עוד אפשרויות: עוד קיצוצים, כואבים הרבה יותר, בתקציבים האזרחיים. על פי התחייבות הממשלה, תקציב 2015 אמור לגדול ב-8 מיליארד שקל בלבד לעומת תקציב 2014. זה 12 מיליארד שקל פחות מדרישת משרד הביטחון; ובתרחיש האופטימי ביותר, זה עדיין בין 5-10 מיליארד שקל פחות ממה שהוא יקבל אחרי כל המסחרה.

המשמעות ברורה: לא רק שלא יישאר פירור לתקציבים האזרחיים ב-2015, יהיה בהם קיצוץ חד. במה יקצצו? הנה השערותיו של שאול אמסטרדמסקי:

"לפרויקטים לא יישאר כסף. למשל, לא בהכרח יהיה די תקציב בשביל כל הרכבות שתוכננו להיסלל בשביל לקצר לכם את הפקקים בבוקר ובשביל לקרב את הפריפריה למרכז, ולא בהכרח יהיה די תקציב בשביל להפעיל את כל מרכזי חלוקת המתדון לנרקומנים בשביל להוריד את רמת הפשיעה, או שלא יהיה די תקציב בשביל להפעיל תוכניות מיוחדות לנוער בסיכון או לנוער מנותק, או שלא יהיה די תקציב בשביל לפתוח את כל מרכזי ההכשרות המקצועיות שתוכננו עבור עובדים מבוגרים שפוטרו ולא מצליחים לחזור לשוק העבודה או עבור עשרות אלפי החרדים שאמורים להצטרף בקרוב לשוק העבודה כתוצאה מחוק השוויון בנטל מבלי שיש להם את ההכשרה המתאימה לכך. ואלה סתם דוגמאות אקראיות."

והנה עוד כמה מועמדים לקיצוץ, ככל הנראה מתוך שיחות לא פורמליות עם אנשי האוצר: "תקציבי התחבורה, החינוך והבריאות (ועדת גרמן) עתירי ההוצאות הם מועמדים עיקריים לקיצוץ. השקעה בתשתיות, כמו כביש הכניסה לירושלים (1.5 מיליארד שקל), רציפי הרכבת והרכבת הקלה, תידחה."

המשמעות הפוליטית של כל זה היא עצירה ואולי אף הסגה לאחור של התהליך שהחל בקיץ 2011 – שינוי סדרי העדיפויות בהקצאת המשאבים הציבוריים לטובת מטרות שכלל הציבור, ובפרט השכבות החלשות, נהנה מהן: שירותי חינוך ציבורי זולים ואיכותיים, שיקום הרפואה הציבורית, ריסון שוק הדירות, חידוש הדיור הציבורי ויצירת דיור בר-השגה, ועוד. כל אלה יטואטאו מסדר היום הציבורי בחסות הצורך הנצחי לפרנס את מכונת המלחמה. ישראל תשקע עמוק יותר למחוזות האי-שוויון והמצוקה החברתית. לא שיש עוד הרבה לשקוע – כבר כיום ישראל מדורגת לפני אחרונה ברמת ההוצאה הציבורית האזרחית.

מקור: בנק ישראל, באמצעות הבלוג של שאול אמסטרדמסקי

את הגרף העגום הזה אפשר לפרוט לפרוטות. בישראל שיעור העוני הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו; ישראל בפיסגת ה- OECD ברמת הצפיפות בכיתות הלימוד; ההוצאה הציבורית על חינוך יורדת בעקביות בישראל בשעה שהיא עולה ב-OECD; והיחס בין הוצאה ציבורית לפרטית על בריאות הוא הנמוך ביותר בישראל מכל מדינות ה-OECD. במהלך העשור הקודם ירד בעקביות משקל ההוצאה הציבורית בישראל לעומת עליתו ב-OECD. כל המגמות האסוניות האלה, שלמעשה מגדירות את ישראל כחברת עולם שלישי ולא כחברת OECD, אינן מספיקות, ככל הנראה, למילטון פרידמנים המקומיים. אלה ממליצים, לא פחות, על ניצול "מצב המשבר של המלחמה" להניע בזריזות רפורמות לצמצום ההוצאה הציבורית "המנופחת" בישראל. נעמי קליין קראה לזה "דוקטרינת ההלם".

והפתרון המסתמן הוא…

קחו בור תקציבי של 20 מיליארד שקל, תכניות מגירה לקיצוצים דרסטיים בתקציבים האזרחיים, שר אוצר שמתעקש לא להעלות מסים, ומתעקש על העברת חוק אנטי-חברתי, מול התנגדות כל הגורמים המקצועיים, שעלותו 3 מיליארד שקל לשנה; הוסיפו לכל אלה מעמד ביניים חבול, מותש ומרושש, גדוש בזעם על המפלגות ששוב הפרו את הבטחתן, ערבבו היטב… ומה קיבלתם?

נכון. פיזור הכנסת והקדמת בחירות.

איך? פשוט מאד. על פי כל הסימנים, אין לקואליציה הנוכחית סיכוי להעביר את התקציב המסתמן לשנת 2015. התקציב הזה הולך להיות אחד התקציבים הכי אנטי-אזרחיים ואנטי-חברתיים שראינו בשנים האחרונות. ההתנגדות דווקא לא תבוא מסיעות קטנות; בשנים עברו היה זה תפקידן המסורתי של הסיעות החרדיות להתנגד לקיצוצים חברתיים. אבל אלה כבר אינן בקואליציה, והדבר האחרון שמעניין את "הבית היהודי" זה צדק חברתי. לא ולא, התקציב לא יעבור כי המפלגה המרכזית שאחראית להעבירו – "יש עתיד" – בעצם איננה מעוניינת להעבירו. התקציב הזה פירושו סטירת לחי לכל הבוחרים של המפלגה; פירושו הודאה מפורשת שלפיד וחבר מרעיו ביזבזו באופן מחפיר את האשראי הציבורי העצום שעל גבו נישאו אל השלטון. ולכן הדבר האחרון שלפיד רוצה לעשות, הדימוי שממנו הוא בורח כמו מאש, הוא להיות שר האוצר שמגיש לממשלה הצעת תקציב שתקבור עמוק יותר את מעמד הביניים בחיים שבהם… המממ… אין עתיד.

הפיצוץ הקואלציוני, על כן, הוא בלתי נמנע. למעשה, מתקן ההשהיה שלו כבר החל לתקתק: זהו חוק מע"מ 0%, שבאורח מסתורי לחלוטין הפך "ייהרג ובל יעבור" עבור לפיד, עד כדי איום בפרישה מהקואליציה אם החוק לא יעבור. בציניות מסוימת, אם כן, אפשר לשער שלפיד שועט עם הראש אל הקיר כשהוא מייחל להתנגשות ולא לפתרון; אם לא על חוק המע"מ, על משהו אחר. אחרי תקופה ארוכה של צניחה בסקרים, התקציב המתוכנן ל-2015 עלול להיות המסמר האחרון בארונה של "יש עתיד".

את ניצני הניתוח הזה תוכלו לקרוא אצל צבי זרחיה; אני רק יותר נחרץ ומפורש במקומות שבהם הוא מעדיף להישאר מרומז. אבל מה שזרחיה ועמיתיו לא אומרים זה שההתפתחויות האלה הן בעצם חלק משיטה שלטונית שהולכת ומשתרשת בישראל.

[עדכון מה-13.9: הסימנים לפרישה מתחזקים: "לפיד מכניס את עצמו במתכוון למבוי סתום כדי שיוכל להצדיק את פרישתו מהקואליציה"]

השיטה: קצץ באזרחים, פרוש מהקואליציה, פתח דף חלק

הממשלה הנוכחית אמורה לכהן עד מרץ 2017. אם יוקדמו הבחירות, הן יתקיימו באמצע השנה הבאה – שנתיים וקצת מתחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית. על פי הניתוח שהוצג כאן, הרקע לפירוק הקואליציה יהיה הצורך להציג לציבור תקציב אנטי-חברתי קיצוני, שאף מפלגה בקואליציה לא תרצה להצטייר כמי שתומכת בו. במובן הזה, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות הם פיתרון מושלם לבעיה: התקציב המקולל יעבור, כתפוד לוהט, לידיה של הממשלה הבאה. זו, מצידה, גם אם הרכבה הפוליטי יהיה דומה מאד לזה של הממשלה הנוכחית, תוכל להצהיר בגלגול עיניים חסוד שהיא "ירשה מקודמותיה" את החובה הבלתי נעימה להטיל על הציבור גזירות כלכליות קשות. היא תמשיך ותסביר לנו שמגיעה לה "תקופת חסד", שבה היא תנקה את השולחן מן התקלות והשיבושים הנוראיים של כל הממשלות שקדמו לה. רק לאחר תקופת החסד הזאת היא תוכל באמת ובתמים ליישם את המדיניות הנפלאה שבזכותה נבחרה לשלטון – חלוקה צודקת ושוויונית יותר של ההון הציבורי, שיקום השירותים החברתיים ושאר מליצות ריקות.

אלא מאי? עד שתידרש אותה ממשלה ליישם את המדיניות הנפלאה הזאת בפועל, יקרו מן הסתם תקלות "בלתי צפויות" חדשות, וכולן, היו בטוחים בכך, מתחום והביעות והזוועה הבטחוניים: התלקחות מחודשת של האיום האיראני, פלישת כוחות דאע"ש לירדן, איום טילים מחודש של החיזבאללה, ובכלות כל הקיצין והרעיונות, תמיד אפשר לשלוף את שק האיגרוף הישן והטוב: עוד מבצע בעזה, "להרתיע את החמאס", אבל הפעם באמת באופן סופי ומוחלט.

נו, והתקלות הבטחוניות האלה יגררו בעקביהן, בלי ספק, הוצאות עצומות על טילים ושעות טיסה וימי מילואים וחידוש מחסני תחמושת ופתרונות טכנולוגיים חדשים, וכו' וכו'. בור תקציבי, גניזת כל התכניות הנפלאות לצמצום האי-שוויון, שרטוט זריז של קיצוצים דרסטיים נוספים בתקציבים האזרחיים, חתירה למשבר קואליציוני, פיזור הכנסת, בחירות מוקדמות.

וחוזר חלילה.

חשבתם שאני מדבר על העתיד? טעות. זה כבר קרה. הכנסת הקודמת פוזרה בדיוק על הרקע הזה: אי-יכולתה של ממשלת נתניהו השניה להעביר את תקציב 2013. על התקציב ההוא הכבידו, בל נשכח, עלות של 3 מיליארד שקל למבצע "עמוד ענן", ועוד 11 מיליארד שקל שהושקעו בתכנית העיוועים של נתניהו וברק לתקוף את איראן. למותר לציין שכל שקל מן המילארדים האלה היה שקל שבוזבז לשווא, אבל יחד הם חפרו בור מכובד מאד בתקציב המדינה; בור שאף אחד לא חלם לקחת עליו אחריות.

הכנסת שקדמה לה, היא הכנסת ה-17, פוזרה גם היא טרם זמנה. לכאורה הרקע לכך היה התפטרותו של ראש הממשלה אולמרט וכשלונה של יורשתו, ציפי לבני, להרכיב קואליציה חדשה. אבל בפועל, הכישלון הזה נבע מאותה שוקת שבורה בתקציב המדינה, שלא איפשרה ללבני לעמוד בדרישות השותפות הקואליציוניות (דרישות שהיו ברובן חברתיות); ממשלת אולמרט, כזכור, השאירה בור תקציבי של 8.2 מיליארד שקל, עלות מלחמת לבנון השניה. כך או כך, הגזירות שתוכננו לתקציב 2009 הוקפאו הודות להקדמת הבחירות וגולגלו הלאה, אל הממשלה הבאה.

דמו לעצמכם מכונית שמידרדרת במדרון תלול. בנקודה מסוימת קופץ עליה מכונאי, ותוך כדי הידרדרותה מתעסק לה באחד הבלמים ומשבית אותו. מיד אחר כך הוא קופץ החוצה ומביט בצער כיצד המכונית ממשיכה להידרדר מטה, במהירות גדלה והולכת. זמן קצר לאחר מכן, בנקודה נמוכה יותר במדרון, קופץ על המכונית עוד מכונאי (פרצופו, משום מה, מוכר לנוסעי המכונית, אך הם לא מצליחים להיזכר מאיפה, בכל הרעש והאימה של ההידרדרות). גם הוא משבש את פעולתו של בלם אחד, וקופץ החוצה. המכונית ממשיכה להידרדר, עוברת מידיו של מכונאי אחד למשנהו, עד שהיא חופשיה להתרסק אל התחתית ללא בלמים.

כך פועלת השיטה השלטונית בישראל. יותם פלדמן כבר כתב בצדק שהמבצעים בעזה הפכו ל"חלק מפעולת המעיים של המדינה". המבצעים התקופתיים האלה, על עלויותיהם התופחות והולכות, משולבים בפעולת מעיים נוספת של המדינה: בליעה של התקציבים האזרחיים בבטן העצומה של תקציב הביטחון. ולבסוף, פעולת המעיים האחרונה: גיהוק ההתנערות האגבית, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.

ובתמצית: ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה.

לשבור את השיטה

אם כל זה נשמע מייאש ופטאלי, דינמיקה עיוורת ואכזרית שאינה ניתנת לעצירה, זה רק משום שהרגלנו את עצמנו להיות הצופים הסבילים במחזה האימים הזה. אנחנו הנוסעים במכונית המידרדרת במדרון, אבל מעולם לא עלה על דעתנו לסלק בבעיטה את המכונאי לפני שהוא מחבל לנו בבלמים. יותר מכך: גם לא עלה על דעתנו למנוע מן המכונאי לעלות שוב על אותה מכונית שבבלמיה חיבל רק לפני שנתיים או שלוש. אם יש צד אשם בכל הסיפור הזה הוא לא הפוליטיקאים, שאין לצפות מהם לשום דבר שלא נכפו לעשותו, אלא הציבור: אנחנו הרדומים,  אנחנו המבליגים, אנחנו ההולכים שפוף.

ההבנה שנחוצה בישראל פוליטיקה אחרת, לגמרי אחרת, נבטה כבר במחאה של קיץ 2011. ההבנה שפוליטיקה אחרת לא צמחה מאותה מחאה היא כבר נחלת הכלל. אבל הניתוח של הכישלון, ניתוח כן וישר, עודנו רחוק ממוקדי המחאה. יש כמה נקודות לאורך שרשרת המהלכים הפוליטיים שמטיחה אותנו שוב ושוב אל הקרשים, ובכל אחת מהן אפשר לתקוע טריז. אבל החוליה הקריטית, זו שסביבה  סובב כל המנגנון, היא גודלו המפלצתי של תקציב הביטחון והכפפתן של כל ההוצאות האזרחיות למרותו. בפרה הקדושה הזאת, לצערי, נושאי הדגל של המחאה החברתית לא העזו לגעת, וגם אלה שהעזו לגעת, לא העזו להרחיק לכת ולעשות את הצעד היחידי שיחלץ אותנו מן הלופ הזה: לשחוט אותה.

בדיוק לפני שלוש שנים, בחלוף שלושה שבועות לפרוץ המחאה החברתית, כתבתי כך:

"במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי."

בניגוד ללהג התבוסתני ששולט בתקשורת, אני חושב שמחאת קיץ 2011 חוללה שינויים עצומים בחברה. אחד מהם היה צמיחתם והתבססותם של ארגוני חברה אזרחית רבים שעוסקים יומם ולילה בביקורת ואיתגור של מערכות השלטון, מנקודת מבט אזרחית-שוויונית. כך בתחום הדיור הציבורי, בתחום הפיקוח על הכנסת, יוזמות של הורים במערכת החינוך, פיתוח מדיה אלטרנטיבית עם סדר יום אזרחי ועוד. ועדיין, מה שחסר לי בשלל היוזמות הברוכות האלה הוא אותו מסלול התנגשות: אמירה ברורה ועקבית שישראל חייבת לרדת מן העץ הבטחוני המופרך שהיא מטפסת עליו בקדחתנות מאז יום היווסדה, והבנה שרק מהלך כזה, מכוח חוק כלים שלובים, יאפשר לסדר היום האזרחי לזקוף את ראשו בגאון. כל עוד ימשיך מחול השדים הבטחוני, לא יהיה תקציב לחיים. כן, המשמעות היא צמצום ניכר בהתעצמות הצבאית של צה"ל. כן, המשמעות היא תפיסה בטחונית שונה בתכלית, שמשליכה את יהבה על הסדרים מדיניים ולא על פנטזיות שליטה טכנולוגית בלתי-מוגבלת. יש סיבות מצוינות, שאינן קשורות לצדק חברתי, שמחייבות מהפך רדיקלי כזה בתפיסת הביטחון. וכן, בישראל של ימינו צריך אומץ כדי לקרוא תיגר על מולך הביטחון (ולא רק על "הפנסיות השמנות" בצה"ל). אבל עד שלא נעשה זאת, לא נהיה ראויים למורשת המאבקים לשוויון וצדק חברתי שבשמה אנו נשבעים.


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", החברה האזרחית, מאבקים חברתיים, מיליטריזם

לא תיסע לארץ אויב ולא תדבר איתו בערבית

$
0
0

אתמול נגזרה על סעיד נפאע, לשעבר ח"כ במפלגת בל"ד, שנת מאסר בפועל, בעוון ביקור במדינת אויב ומגע עם סוכן זר. בשנת 2007 יצא נפאע בראש משלחת של כ-300 אנשי דת דרוזים לסוריה, במטרה לבקר אתרי דת ובני משפחה. במהלך הביקור הוא נפגש עם טלאל נאג'י, סגן מזכ"ל החזית העממית (הוא "הסוכן הזר"). בטיעונים לעונש נכתב: "הנזק כתוצאה מפגישה של אדם כזה עם בכיר בארגון מחבלים הינו בוודאי כבד מאד".

בוודאי כבד מאד. בלי ספק כבד מאד. נפאע למעשה הצטרף לשורה ארוכה של אנשי ציבור ופוליטיקאים ישראלים ששילמו בחירותם על חציית הקווים ל"מדינות אויב" ותעוזתם להיפגש עם "סוכנים זרים". הנה רשימה הסטורית קצרה.

  1. ספטמבר 1977: ראש המוסד, יצחק חופי, ושר החוץ משה דיין, נפגשו במרוקו עם חסן תוהאמי, סגן ראש הממשלה של מדינת האויב מצרים. השיחות החשאיות הכינו את הקרקע להסכם השלום עם מצרים.
    בשובם ארצה, נשפטו חופי ודיין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 1986: יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, עמירם ניר, נפגש בפריז עם ד"ר חסן רוחאני, סגן יו"ר הפרלמנט של מדינת האויב איראן ומזכיר הוועדה לביטחון לאומי בטהרן. הפגישה נועדה לחזק את הקשר עם מתנגדי חומייני באיראן.
    בשובו ארצה, נשפט ניר ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. אפריל 1987: שר החוץ, שמעון פרס, ומנכ"ל משרדו, יוסי ביילין, נפגשו בלונדון עם מנהיג מדינת האויב ירדן, המלך חוסיין, וחתמו איתו על "הסכם לונדון". ההסכם טורפד בידי ראש הממשלה יצחק שמיר. המגעים האלה היו חוליה אחרונה בשרשרת הסטורית ארוכה של פגישות חשאיות של מנהיגי ישראל – בן גוריון, גולדה מאיר ועוד – עם בית המלוכה הירדני.
    בשובם ארצה, נשפטו פרס וביילין ונכנסו לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 1987: שר האנרגיה, משה שחל, נפגש עם ניזאר חמדון, שגריר מדינת האויב עיראק בוושינגטון, על רקע מלחמת איראן-עיראק והצטננות היחסים בין ישראל לאיראן.
    עם שובו ארצה, נשפט שחל ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. נובמבר 2007: שר הביטחון, אהוד ברק, נפגש בוושינגטון עם פייסל אל-מקדאד, שר החוץ של מדינת האויב סוריה.
    בשובו ארצה, נשפט ברק ונכנס לשנת מאסר בכלא.
  1. אוגוסט 2010: נציג ישראלי רשמי נפגש עם נציג אויב ישראל, איש החמאס עומאר עבד אל-ראזק, לשעבר שר האוצר בממשלת איסמעיל הנייה. הפגישה החשאית נערכה בנתניה ונידונו בה עסקת שליט וירי הרקטות לישראל.
    בצאתו מן הפגישה, נשפט הנציג הישראלי ונכנס לשנת מאסר בכלא.

דבר השופטים

אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג'י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג'י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע:

"דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע – עם בכיר בארגון טרור".

"מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו.

גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום.

והאמת היא

והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי. וחטף חזק במיוחד משתי סיבות: ראשית כל, הוא חבר בל"ד, מפלגה שהשלטון הישראלי שם לו למטרה למחוק ולרסק באמצעות רדיפה פוליטית של מנהיגיה, עד חורמה (זוכרים את עומר סעיד?). ובאתנוקרטיה כמו באתנוקרטיה – גם בית המחוקקים וגם הרשות השופטת מתיישרים לפי קו השלטון (לאחר גזר הדין הכריז ח"כ יריב לוין: "עכשיו תורה של ח"כ חנין זועבי לשלם את המחיר על בגידתה"). ושנית, נפאע הוא דרוזי, ו"ככזה הוא צריך להיות 'ציוני טוב'", כמו שכותב הרב אליהו קאופמן, "כי כך 'חינכו' את הדרוזים".

אז הנה, גם זה קרה, והשמים לא נפלו. ישראלי נכנס לכלא לשנה שלמה רק כי העז לדבר עם האויב. המדינה נוהמת: אני מדברת עם האויבים, לא אתה. ובטח שלא מדברים עם האויב בשפה שלו. רק בעברית מותר. ובכלל, די כבר עם כל הערבית הזאת.

וגם זה לא קרה: אף ציוץ מחאה לא נשמע ב"שמאל" הישראלי. שנה בכלא על מפגש עם האויב? ח"כ לשעבר? ערבי?

פחחח. אנחנו ציונים טובים, ולעזאזל נימלר.

* * *

[למען הסר ספק: תמיכתו של סעיד נפאע במשטר של הקצב מדמשק היא נתעבת, ולפחות בעיניי, מסוכנת מבחינה פוליטית הרבה יותר מפגישותיו עם פלסטינים בסוריה. אבל גם היא - חירוק שיניים דמוקרטי - חוסה תחת חופש הביטוי, ואין בה כדי להצדיק את רדיפתו].


תויק תחת:שוטף Tagged: אימי השלטון, דיכוי פוליטי, שמאל

הקנוניה הבריטית וזכות הראשונים של "מצפן"

$
0
0

היום מתפרסם ב"הארץ" מאמר מרתק של מאיר זמיר על מעורבותה העמוקה של בריטניה בהתססת המשטרים הערביים נגד הקמתה של מדינת ישראל. המאמר מתבסס בעיקר על חומר שנחשף לאחרונה בארכיונים צרפתיים, ובהם מסמכים של דיפלומטים ערבים, דו"חות מודיעיניים וכדומה. התמונה המצטיירת היא שקציני צבא ומודיעין בריטיים בישלו מתחת לאפם של המדינאים בלונדון קנוניה פאן-ערבית לחיסול העצמאות היהודית וחלוקה מחדש של פלשתינה בין מדינות ערב השכנות (בניגוד להחלטת החלוקה של האו"ם). אין שיטה מלוכלכת שלא נקטו אותם קצינים בריטים מנומסים. זהו סיפור קולוניאלי טיפוסי; אם הוא מבהיל ומרתיח את הדם באופן מיוחד, זה רק משום שאנו היינו בצד הנפגע.

המאמר של זמיר ראוי מאד לקריאה, אבל מטרת הפוסט הנוכחי היא לעשות צדק הסטורי מסוים עם התזה שהוא מעלה. בניגוד לכותרת הבומבסטית ("חשיפה: המודיעין הבריטי עודד את הפלישה של צבאות ערב לישראל ב-48"), לא מדובר ב"חשיפה". התזה אינה חדשה ולמעשה הוצעה כבר לפני יותר מיובל שנים. מנסחיה לא היו פרופסורים למזרח תיכון אלא שני סטודנטים למתמטיקה. הראיות שהיו זמינות להם היו דלות בהרבה: לא מסמכי מודיעין ולא ארכיונים מסווגים, אלא רק פרסומים גלויים בעיתונות העברית של ראשית המדינה. ובכל זאת, בשילוב מבריק של שקדנות, היגיון ותעוזה פוליטית, הגיעו כבר אז למסקנות שהמחקר ההסטורי יגיע אליהן רק שנים ארוכות לאחר מכן.

שמות הסטודנטים היו עקיבא אור ומשה מחובר (אור הלך לעולמו לפני שנה וחצי). הטקסט שפירסמו, שמחזיק 468 עמודים, ראה אור בשנת 1961 כקונטרס בשם "שלום שלום ואין שלום". המחיר לצרכן היה: 3.50 ל"י. היה זה טקסט מהפכני במובן המילולי ביותר: הוא הפך על ראשן את כל האמיתות הציוניות הרשמיות. והוא עשה זאת בשקדנות ויסודיות שמעמידות בצל את הכתיבה העיתונאית אז וגם עכשיו. לפני שנים, כשהתוודעתי לטקסט הזה, הבנתי שבעצם אור ומחובר כתבו את הבלוג הפוליטי הראשון בישראל. היקף העבודה שהושקעה בו, היכולת לשרטט זיקות בין הפרטים הקטנים ביותר לתמונה הכללית ביותר, היכולת לקרוא עיתון "against the grain" – כל אלה הותירו בי רושם עז. מה שאנחנו עוד לא למדנו, הם כבר שכחו.

שנה לאחר פרסום הספר פרשו מחובר ואור ממק"י, הקימו את "מצפן", והשאר הוא הסטוריה.

ההקדמה הקצרה שחיברו אור ומחובר לספרם הענק יכולה לשמש מוטו גם לבלוג הזה.

"מייחסים לבן-גוריון את המימרה: "מה זה עיתונים? עיתונים קוראים ושוכחים".

נכון הדבר. שבעתיים נכון הוא ביחס לבעייתה המרכזית של מדינת ישראל: בעיית יחסיה עם הערבים. עובדות רבות הנוגעות לבעיה זו, אשר נתפרסמו בדפוס בישראל, נשמטו זה מכבר מזכרון הקוראים.

ספר זה בא לרענן את הזיכרון.

פרטים בודדים המתפרסמים בעיתונות זעיר-פה, זעיר-שם, ברווחי זמן שונים, אינם מצטרפים במוחו של הקורא לתמונה אחידה בעלת משמעות.

ספר זה בא לצרף את פסיפס הפרטים לתמונה שלמה.

אין זה ספר הסטוריה במובן המקובל. שכן הוא מטפל רק בעובדות שכבר ראו אור בדפוס; ואילו מדיניות החוץ והביטחון הישראלית משולה לקרחון – תשע עשיריות ממנה משוקעות תחת פני השטח, מוסתרות מעין האזרח. כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים, אפשר יהיה לתת תיאור מפורט יותר של ההסטוריה. אך גם המעט שנדפס כבר דיו כדי להאיר בבהירות את הקווים העיקריים של התמונה.

אין בספר זה גילוי סודות מרעישים. הכל כבר נדפס, פורסם, נקרא ו…נשכח.

אם בכל זאת יופתע הקורא, הרי זה אך ורק משום שהפרטים בהצטרפותם מגלים תמונה ברורה ומפתיעה."

"כאשר יותר לפרסום החומר השמור עתה בתיקים סודיים" – הערה נבואית. ובכן, עשרות שנים לאחר מכן, החומר נחשף, ובכל הנוגע לשתי הפרשיות העיקריות שנדונות בששו"ש (שלום שלום ואין שלום) – ההסטוריה הוכיחה את צדקת המחברים. הפרשיה הראשונה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1948. כפי שמגלה החומר הארכיוני שמאיר זמיר מסכם, תיאורית הקנוניה הבריטית היתה מעוגנת בעובדות; לא רק בעובדות הגלויות אלא בעיקר בחסויות. הפרשיה השניה היא הרקע לפרוץ מלחמת 1956. אור ומחובר מציפים לפני השטח את הקנוניה הבריטית-צרפתית-ישראלית ("ועידת סוור"), שנותרה חשאית במשך שנים רבות. רק ב-1996 מתפרסם מחקר הסטורי שמאשש את מסקנותיהם (עותק מכתבת עיתון של יגאל סרנה שמסכמת את המחקר מצורף כנספח לגירסה המחודשת של ששו"ש שהופצה ב-1999). כיום מדובר בידע כללי ולא חתרני בעליל (להוציא, אני מניח, במערכת החינוך).

בשורות הבאות אסכם את הדפים הראשונים בששו"ש, שמוקדשים לניתוח הרקע לפרוץ מלחמת 1948.

מלחמת השחרור: שחרור מן הערבים או מן האנגלים?

כבר בשנות ה-50' המוקדמות התגבש הנראטיב ההסטורי שעליו התחנכו דורות של ישראלים: במאי 1948 פלשו שבעה צבאות ערב לפלשתינה כדי לרסק את המדינה היהודית הצעירה ולהשיב את החזקה על אדמותיה לאומה הערבית. מלחמת 1948 נתפסה כמלחמה בין שני לאומים על נחלת ארץ אחת, מלחמה שפרצה מיד עם הסתלקותו  של המשגיח הנייטרלי – המנדט הבריטי – מן האזור הנפיץ הזה.

הטענה הראשונה בששו"ש היא שהסיפור הזה הוא במידה רבה סילוף של מציאות הסטורית שאך שנים ספורות קודם לכן הובנה באופן שונה לחלוטין. הסילוף הוא בכך שחרף הסתלקותה הרשמית של בריטניה, בפועל היא משכה בחוטים מאחורי המתקפה הערבית ואף לא טרחה להסתיר זאת.

התיעוד מרתק. זה מתחיל בחיים ויצמן, הפרו-בריטי ביותר מכל מנהיגי הציונות, שמביע ב-1948 פליאה וכעס על ממשלת הוד מלכותה, אשר הפקירה את גשרי הירדן לפלישת צבאות ערב מתוך ידיעה ברורה שמטרתם לסכל את הקמת מדינת ישראל. בפברואר באותה שנה כבר ברור שהשלב השני במלחמה, שנוהל בידי הליגה הערבית, נעשה בתיאום עם בריטניה. בישיבות הליגה הערבית יושב איש קשר מטעם הצבא הבריטי, בריגדיר קלייטון. צבאות ערב הם "כלי משחק" בידי האמפריה – כך אומר לא אחר מבן גוריון בנאום באותו חודש (עמ' 9) – אותו בן גוריון ששנים ספורות לאחר מכן יהפוך לבן-בריתה הנאמן של בריטניה בקנונייה של מבצע קדש. כעת מגלה זמיר שהצהרותיו של בן גוריון בתחילת 1948 נשענו על דיווחים שקיבלה ההגנה מן המודיעין הצרפתי.

במרץ קובעת גולדה מאירסון ש"הבריטים אחראים לכל התגבורות שמקבלות הכנופיות הערביות" (מן התיעוד של זמיר עולה שצבא השחרור של קאוקג'י היה למעשה יוזמה בריטית). יום לפני הפלישה כותב ד"ר הרצל רוזנבלום שבריטניה ממשיכה לאמן את הלגיון הירדני, ושהיא שכרה כוחות מזויינים מן המלך פארוק והעמידה בראשם את הבריגדיר קלייטון. ביום הפלישה עצמו שר החוץ משה שרת, במאמר ב"דבר", מצביע על הקשרים הענפים בין בריטניה לליגה הערבית. כל ההצהרות האלה ואחרות פורסמו בעיתונות העברית ולוקטו בידי אור ומחובר.

ובקצרה: המעורבות העמוקה של בריטניה במערכה נגד מדינת ישראל לא היתה בגדר פנטזיה קונספירטיבית של קבוצות שוליים קומוניסטיות, אנטי-אימפריאליסטיות, אלא בבחינת עניין ידוע וברור הן בהנהגה הישראלית והן בעיתונות. כמעט כל הנשק שהיה בידי צבאות ערב היה בריטי, בעוד שעל ישראל הוטל אמברגו נשק. עיתונות התקופה בעיראק ובמצרים מלאה ביקורת על כך שבעוד שהעם זקוק נואשות לכוח צבאי כדי לדחוק החוצה את האמפריה הבריטית, ממש כפי שקרה כבר בפלשתינה, ההנהגות שלו כורתות בריתות עם אותה אמפריה ושולחות את הצבא להילחם את מלחמתה ביהודים. ששו"ש מצטטים קטע נרחב גם מספרו של גמאל עבד אל נאצר, שנשלח ב-1948 לפאלוג'ה, ושם הוא אומר בין השאר: "היינו נלחמים בפלשתין, אך כל חלומותינו היו במצרים".

מדוע הסיתה בריטניה את מדינות ערב נגד ישראל הצעירה? על פי ששו"ש, כוונתה הנסתרת היתה "לחזור בדרך האחורית" לפלשתינה. הבריטים לא האמינו שהאו"ם יחליט על סיום המנדט, ומשכך קרה, עשו ככל יכולתם לשפוך שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי, מתוך תקווה שהאנרכיה שתיווצר בפלשתינה תניע את האו"ם להחזיר את המנדט על כנו. גם לפרשנות הזאת יש תימוכין בחומרים שזמיר חשף, אך לצידה מזדקרת אפשרות רדיקלית יותר, שגיבש הדרג הצבאי-מודיעיני (לטענת זמיר – מאחורי גבם של הדיפלומטים): ליצור ברית אסטרטגית כלל-ערבית שתביא לפלישה מאוחדת לפלשתינה, חיסול העצמאות היהודית וחלוקת השלל – קרקעות פלשתינה – בין לבנון, סוריה, מצרים ועבר הירדן. תכנית-העל היתה לאחד את עיראק עם "סוריה הגדולה" ועד למצרים בדרום, ולדחוק מחוץ למזרח התיכון את היריב הקולוניאלי, צרפת.

זמיר מציג את הקנוניה הבריטית כמהלכים שביצע הדרג המודיעיני ללא ידיעת המדינאים בלונדון, לעתים בניגוד לרצונם. ששו"ש מציג את הבריטים כחזית אחידה; ואומנם, קשה להעלות על הדעת שפעולות כה דרמטיות – חתימת בריתות הגנה עם מדינות ערב ממש חודשים ספורים לפני סיום המנדט, אספקת נשק ואימון כוחות צבא וכו' – היו יכולות להתבצע ללא ידיעתם או הבנתם של ראש הממשלה אטלי ושר החוץ בווין. כך או כך, אירועי 1948 נראים אחרת לגמרי לאור הגילויים הללו. חלקה של האיבה הערבית לציונות בהתרחשויות – הגורם בה"א הידיעה למלחמת 1948, בגירסה הציונית – מתגמד באורח משמעותי. שימו לב לדברים הבאים שכותב זמיר, על הלך הרוחות בהנהגה הערבית ימים ספורים לפני הפלישה:

"דו"ח מאת הנספח הצבאי הצרפתי בביירות מ–11 במאי 1948 על דיוניה הסודיים של הוועדה המדינית של הליגה הערבית בדמשק, מגלה כי פרט למלך עבדאללה, מנהיגים ערבים אחרים היססו וחיפשו דרך לעכב את הפלישה לארץ ישראל. הדו"ח חושף גם את מעורבותם הישירה של הבריטים בדיונים הערביים. ברגע האחרון החליט המלך פארוק בניגוד לעמדת ראש ממשלתו והורה לצבאו לצאת למלחמה."

הפרשנות הזאת לאירועי 1948 היא, לא נעים לומר, הפרשנות הקומוניסטית הקלאסית, שראתה בכל סכסוך לאומי בעולם ביטוי מוסווה של קונפליקטים אימפריאליים. אור ומחובר, כאמור, היו חברי מק"י בשנים שכתבו את ששו"ש, ופרשו ממנה רק שנה לאחר פרסומו, ב-1962. בהקדמה השניה לספר, שחיברו ב-1999, הם מסבירים שעם ההתנתקות ממק"י וייסוד "מצפן", הפרספקטיבה שלהם על מאורעות 1948 השתנתה. הם הבינו שביסודו של דבר, הסכסוך הערבי-ישראלי היה סכסוך לאומי שבו הצד הקולוניאלי היה היהודים, לא פחות מן הבריטים. אף על פי כן, חלקה המכריע של בריטניה בארגון המערכה נגד ישראל הוא עניין עובדתי, לא פרשני, והוא הודחק ונמחק מן ההסטוריה הרשמית של ישראל. לא קשה לנחש מדוע: תוך שנים ספורות התיישרו בן גוריון ושרת עם ציר בריטניה-צרפת, ולא היו עוד יכולים להציג את העבר הכה-קרוב של ישראל כגרסה די דומה, בעצם, למאבק השחרור של האומה הערבית מכבלי הקולוניאליזם. וזה הסיפור שכולנו מכירים – היחידי בעצם.

בראיון נרחב ומרתק שהעניק עקיבא אור בשנת 2002 הוא מסכם את התזה של ששו"ש כמעט ללא הסתייגויות. דומה, אם כן, שעל אף הכרתו הברורה אשר התגבשה בשנות הפעילות ב"מצפן", שבפלשתינה קמה תנועה לאומית ערבית שהתנגדה לציונות מטעמיה שלה, הוא לא שכח גם את תפקידה המביש של בריטניה במלחמת 1948. אם יש לקח כלשהו מן הימים ההם, הוא זה: כובש זר יעשה הכל כדי להמשיך את שלטונו – על מנעמי הכיבוש קשה לוותר.

"שלום שלום ואין שלום" הוא טקסט מכונן בתולדות ההתנגדות האזרחית בישראל, גדוש בעובדות ותובנות מפתיעות, והוא ראוי מאד להוצאה לאור מחודשת. אחת התובנות המטלטלות שעולות ממנו היא שפעם באמת היתה בישראל אופוזיציה. ציטוטים נרחבים בספר לקוחים מנאומים בכנסת של נציגי אופוזיציה – חירות, מפ"ם ועוד – שלא סתם מתנגחים עם הממשלה, אלא מערערים באופן יסודי על הנרטיב השלטוני באמצעות גילויים "מביכים". מי שקורא בספר יכול רק להתקנא במרחב הדיון הציבורי שהתקיים אז בארץ, בכנסת ומחוץ לה, במגוון העצום של הדעות שנחשבו לגיטימיות (גם אם מקוממות) וברוחב היריעה של הכיסוי העיתונאי. כל זאת במדינה שזה עתה קמה, עם עיתונות שהיקפה לא מגיע לאחוז אחד מהיקף התקשורת בימינו, ורובה עיתונות מפלגתית, ועם אפס ניסיון בדמוקרטיה. 66 שנים אחרי, מדינת ישראל נמצאת במקום הרבה יותר נמוך משהיתה אז בכל המדדים האלה של חיים דמוקרטיים.

אבל הלקח המעודד מן הספר הזה נותר כשהיה: האמת תמיד תבצבץ החוצה מבעד למסך השקרים. כל מה שנחוץ לה הוא עיניים סקרניות ואוזניים קשובות.


תויק תחת:שוטף Tagged: הסדר מדיני, מכונת התעמולה

תהלוכת הלב השחור: מדרש והדגמות

$
0
0

פוסט מוזיקלי-משנאי

[אף מילה על פוליטיקה]
[לקרוא ולהאזין לפי הסדר]

* * *

ר' יוחנן היה אומר: הלב באר חיה, והנפש מעמידה עליו חומות. כל שלא נותן לשיר חדש לבוא אל תוכו של הלב, כמי שגוזר צמא על עולם ומלואו.
שאל ר' שמעון: אימתי יתן?
השיב ר' יוחנן: בכל עת ועת.
הקשה ר' שמעון: ואם שרוי במצוקה ודאבה?
הרעים ר' יוחנן: על אחת כמה וכמה. יעלה השיר בחומת הנפש ויירד בבאר הלב.
התפרץ ר' אלעזר: שמעו שמעו.
.
.
.
רטן ר' יוחנן: נו?
אמר ר' אלעזר: מה נו, תלחץ פליי.

 

 

נאנח ר' שמעון: נעים זמירות, אפס הקליפ קצת קיטשי. צפיחית בדבש ניגר.
הוסיף ר' יוחנן: דומה עלי שהייתי מאזין לצדקת הידועה, איימי ויינהאוז מנוחתה עדן. ומי המה?
השיב ר' אלעזר: תהלוכת הלב השחור.
אמר ר' שמעון: שחור – על שום מה?
אמר ר' אלעזר: על שום שיפה הדיכאון למוזיקה.
שאל ר' יוחנן: ותהלוכה למה?
ענה ר' אלעזר: יען כי הולכים ומנגנים, מנגנים והולכים. והקצב מעביר אותך על דעתך.

 

 

מחה ר' שמעון: מצינו שלא שחור, נסתלק הצער מישראל.
השיב לו ר' אלעזר: שחור, שחור. תקשיב.

 

 

מחה ר' שמעון דמעותיו ולחש: ומה זה הצליל המרעיד את הנפש, גבוה-גבוה?
ענה ר' אלעזר: מסור. נוטל הזמר קשת כשל כינור ומחליק על הברזל.
אמר ר' יוחנן: והיאך לא פוקע המיתר?
ענה ר' אלעזר: לא בצד של השיניים.
אמר ר' יוחנן: אה.

 

 

אמר ר' יוחנן: משרכים דרכיהם כפינק פלויד.
העיר ר' אלעזר: אכן, נשמע צל-צילו של רוג'ר ווטרס.
התערב ר' שמעון: במטותא, פיטר גבריאל.
הוסיף ר' יוחנן: שמא נחלץ עצמותינו לפני שתתפוקקנה מצער?
השיב ר' אלעזר: תקשיב.

 

 

הנהן ר' יוחנן: דבר דבור על אופניו.
אמר ר' שמעון: מדוד-מדוד.
סיכם ר' שמעון: נהיר לפניהם סוד ההשהיה.

 

 

שתק ר' שמעון.
שתק ר' יוחנן.
שתק זמן מה ר' אלעזר, ולבסוף פלט: ניחא.

 

 

אמר ר' יוחנן: ראשי עלי סחרחר.
הוסיף ר' שמעון: שרוי הייתי בחלום, שב וסובב על עקבותי, ואין עוצר בעדי.
אמר ר' אלעזר: אחז בך הכישוף. כיוון שכך כפוי אתה ליפול בכישוף הבא. והסכת היטב: לא שמעת פתיחה כזאת בכל ימי חלדך.

 

 

אמר ר' שמעון: יגעתי. מי יתן מנוח לנפשי.
ביאר ר' יוחנן: לא נתקררה דעתו של ר' שמעון עד שהיה שרוי בין יורדי דומה.
אישר ר' אלעזר: הן.

 

 

עלץ ר' יוחנן: שהחיינו. שיר פשוט כחמה היוצאת מנרתיקה.
העיר ר' שמעון: ניכר שחביב עליהם הפסנתר.
השיב לו ר' אלעזר: הסכיתו נא. אומנם יבכרו את הפסנתר, אך כל שנוגעת בו אצבעם – נשמע טוב.
תמה ר' יוחנן: יש אי בזה גיטרות?
השיב ר' אלעזר: הן. הטה אוזן.

 

 

אמר ר' יוחנן: עם שהגיענו לכאן, בדרך נסתרה ופתלתלה, וגילה את אוזנינו בכל נפלאות הלב השחור. וכל כך למה? האחרון היה… סטנדרטי. קמעא. סטנדרטי קמעא.
האדים ר' אלעזר: בור שמלבין פני חברו, יסולח לו, כי נסתתרה בינתו. השיר הבא ייתקע בגרוגרתך.

 

 

אמר ר' שמעון: הלך לו רוברט וייאט בשדה ופגע ברוק תעשייתי.
השיב ר' אלעזר: הן. ותן דעתך לכברת הדרך שעברנו מאז השיר הראשון, המנון הסול הפתייני.
תמה ר' יוחנן: צא ולמד: מהו שורש נשמתה של תהלוכת הלב השחור?
אמר ר' אלעזר: לאט לך. הנח למקצב ולמלים לחלוף דרכך.

 

 

אמר ר' יוחנן: חזיון תעתועים. הפנוטי.
הוסיף ר' שמעון: עילפון חושים. מבוך פנימי.
אמר להם ר' אלעזר: מי חכם וימנה: כמה פעמים מופיעה התיבה wait באלה השירים?
הקשה ר' יוחנן: איך אומרים haunting בארמית?
לחש אז ר' שמעון: השתוקקות. הלב השחור הוא הלב המשתוקק.

 

 

הביט ר' אלעזר בר' יוחנן ובר' שמעון, וראה כי עיניהם נעוצות בחלל והוזות, וריבוא מילים מפרפרות בליבם, אך פיהם שותק. רק כיווץ קל מתחת לגלגל העין, זכר כאב שמסרב לפוג. פנה מהם ר' אלעזר, ללא מלים, והלך לדרכו באור הערביים המאפיר.


תויק תחת:שוטף Tagged: מוסיקה

אזור תעשייה "ניצני שלום": כשהכיבוש וההון מפנקים זה את זה

$
0
0

[פוסט ארוך; פורסם ב"המקום הכי חם בגיהנום"]

השיר "ניצני שלום", אחד הידועים בשיריו של יצחק (אליה) נבון, נכתב בשנת 1918, תחת רושמה הכביר של הצהרת בלפור. רוח של תחייה לאומית שורה על השיר, כעל רבים משירי התקופה. בין הטפה לשלום ולצדק כלל עולמי, מקפיד המחבר להעביר גם מסר ציוני חד: "יודו כל עמים חן דתי", וגם "צדקת עמי חיש יכירו". הנה כי כן, סיפור ידוע: הציונות מעולם לא הסתפקה בסתם להיות צודקת, והתעקשה שכל אומות העולם גם הן יכירו בצדקתה.

אין לדעת מה עבר בראשם של הפקידים במשרדי האוצר והמסחר והתעשייה, אי-אז בראשית שנות ה-80' של המאה הקודמת, כאשר החליטו להטביל אזור תעשייה בקו התפר בשם "ניצני שלום". האם שאבו השראה מן השורה "חוק ומשפט יבנו פרצי"? (אבל לא חוק ולא משפט שוררים שם). אולי מן המשפט "אל ישא גוי אל גוי ידו"? (אבל הטרור היכה שם פעמיים). "יהגו אמת"? (אבל השקר מתנוסס מעל המקום כדגל שחור). "יצמח שלום רב מארצי"?

נו.

כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה "ניצני שלום", העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זעזע אותו. כי ב"ניצני שלום" חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.

מה שצמח מ"ניצני שלום", וממשיך לצמוח כל העת, הוא פטריה רעילה של כיבוש וניצול. מה שהעולם מכיר בו הוא לא צדקת עמי אלא רשעותו. הפנים האלה של הכיבוש, פני ביורוקרטיה ותעשייה ואפליה גזענית ממוסדת, לא מצטלמים טוב כמו ירי חי של חייל מג"ב על נערים בני 15. זאת למרות שגם הם כבר גבו חיי אדם (לפחות 4 פועלים נהרגו במפעלים ב"ניצני שלום") ופגעו בבריאותם של אלפים. העוול שהם מפיצים עמוק הרבה יותר מסטטוס גזעני אקראי של חיילים משועממים בפייסבוק. ואף על פי כן, הם עוברים דרך קבע מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית (להוציא חריגים בודדים). הכיבוש כתשתית, ולא כהתפרצויות זעם, הוא שקוף. עטר אותו בצירופי לשון נלבבים כגון "ניצני שלום" – והוא הופך לחלק מן הטבע.

הגיע הזמן שגם הישראלים יטעמו משהו מכל זה.

עובדות בסיסיות

"ניצני שלום" הוקם ב-1985 מזרחית לקו הירוק, על שטח פלסטיני. מלכתחילה לא דובר על מיזם פלסטיני (אז מה אם האדמה שלהם). תנאי הפתיחה היו: בעלי מפעלים ישראלים, פועלים ערבים (בעיקר מן הגדה, אבל גם מישראל). למה לא התירה ישראל גם מפעלים בבעלות פלסטינית? נו, כשאמרנו "שלום כלכלי" לא התכוונו ל"שוויון כלכלי".

בהדרגה הצטרפו אל המפעל הראשון עוד ועוד מפעלים, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו, והאזור התרחב והתפשט – הכל ללא תכנית מתאר ובאופן פיראטי לחלוטין – עד שכיום יש בו כ-13 מפעלים, הפרושים על שטח של יותר מ-50 דונם. המפעלים הגדולים במקום – "קשת פרימה" (מייצר דשנים חקלאיים, בבעלות משפחת גשורי) ו"סולאור תעשיות גז" – מטפלים בחומרים כימיים בעלי סיכון סביבתי גבוה במיוחד. עוד באזור נמצאים המפעלים "ימית סינון וטיפול במים", "דיקסון גז", "סול מורן ניהול ושיווק" לייצור ושיפוץ מיכלי גז, "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת, "אוהלי האחים" לייצור ברזנטים ואוהלים, "תעשיות נייר", "עצי שיטים" לייצור משטחי עץ, "אינטרסויל" לייצור דשנים, חומרי הדברה וחומרי בניין, "מגוז תעשיות פלסטיק", "שי-קי סחר מתכות", ו"לוטר" לייצור בדים ואריגים.

במפעלי "ניצני שלום" מועסקים כ-500 פועלים פלסטיניים, רובם מטולכרם. אזור התעשייה נושק ממש לשכונות של טולכרם ממזרח ולכביש 6 ממערב (מול היישוב "ניצני עוז"). מעברו המערבי – חומת ההפרדה, מעברו המזרחי – חומה פנימית שחוצצת בינו לבין טולכרם. בחומה המזרחית קבוע שער ברזל קטן. הוא נפתח ב-7 בבוקר לכניסת הפועלים ואז ננעל. הוא נפתח שנית, ליציאת הפועלים, ב-16:00 ופעם נוספת ב-18:00.

במהלך היום, בין החומות האלה, במעין גטו פועלים, קורים דברים שלא היו יכולים לקרות באור גלוי ופתוח.

תמונת ניצני שלום

המפעלים ב"ניצני שלום" פועלים גם בחודשי הרמדאן. הם נסגרים בסופי שבוע בלבד, ובעוד מצב מיוחד: כשנושבת רוח מזרחית. למה? תגלו בהמשך.

החזון וההשראה: קפיטליזם קולוניאלי

הוגה הרעיון של אזורי תעשייה הפזורים לאורך קו התפר היה שמעון פרס, האיש והחזון. בנאומיו המכונפים משנות ה-80' וה-90' הם כמובן לא נקראו בשם האפרפר "אזורי תעשייה"; פרס קרא להם "פארקים תעשייתיים", ומכר לכל מנהיגי העולם את הבלוף הנוח-לעיכול שישראל יוצאת מגדרה (ומחומת הפרדתה) למען הפרנסה והקידום הכלכלי של תושבי השטחים, ולא רק עוצרת ילדים באישון ליל ויורה במפגינים באש חיה. זאת בעצם תמיד היתה תפיסת השלום של פרס: להפוך את הכיבוש ממורסה מדממת לסטארט-אפ כלכלי.

מאחורי כל המצגות המרהיבות של פארקי היי-טק משגשגים בלב כרי דשא מוריקים בין קלקיליה לטולכרם עמד הגיון קולניאלי בסיסי. הנה כך ניסחו זאת פקידים בכירים במשרד התעשייה והמסחר ובמשרד החוץ בשנת 1995:

"ההנחה הראשונית מהקמת הפארקים היא שאנחנו הולכים לסייע לפלסטינים, ואין ספק שהקהיליה הבינלאומית תירתם לעניין זה ברצון. התשתית תהיה ישראלית, תיכנון ההקמה יהיה שלנו, אך ההקמה בפועל תוכל להיעשות עם אלפי פועלים מובטלים מהשטחים… בישראל יוכלו בעלי החברות הללו למצוא יעילות עצומה, הראש היהודי ימציא להם פטנטים, והם יוכלו לנצל את ההזדמנות לקבלת עבודה זולה של הפועלים מהשטחים".

"בעזרת הפארקים הללו נוכל לעמוד בתחרות ממשית עם תאילנד, קוריאה, טיוואן, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים, מאלזיה ואינדונזיה, שהם הכוחות הבולטים במזרח הרחוק. להם יש יתרון של זריזות, יעילות ועבודה זולה. לנו יהיה את כל אלה – יחד עם קירבה גיאוגרפית לאירופה."

שני הפקידים, שימו לב, ניפנפו בגאווה ביתרון המקומי ("הפטנטים" של הראש היהודי): עבודה זולה. ערבית, כמובן. חשוב להדגיש את העניין הזה כי בקרב מחנה השלום הישראלי, הנאיבי, קרוע-העיניים, רווחת פנטזיה מופרכת, כאילו חזון השלום הכלכלי של אוסלו הושתת על תפיסה שוויונית של שני הצדדים. לא דובים ולא זבובים, היהודים לא זנחו לרגע את הנחת היסוד הציונית: הערבים תמיד נעו על הציר בין "בעיה" ל"משאב", אף פעם לא בני אדם בעלי זכויות שוות וקיום בלתי-תלותי.

ואומנם, המשקיעים באו. אומנם לא נרשם מבול של תאגידים בינלאומיים לכיוון קו התפר, אבל התעשיינים הישראלים בהחלט ראו את היתרונות הברורים של אזורי התעשייה החדשים על פני שטחים שבקו הירוק. בניתוח מאיר-עיניים של התלכדות האינטרסים מאחורי הקמת "ניצני שלום", שירטט גדי אלגזי את קווי המתאר של התופעה:

"קוראים לזה קפיטליזם קולוניאלי: התשתיות שלו – גדרות, מחסומים, צבא – מסופקות על-ידי המדינה; השטח שעליו הוא ממוקם הוא מובלעת הנמצאת תחת שליטת הכוח הכובש, אבל מחוץ לחוק; הילידים שעובדים עוברים הליך מקוצר של השתלבות בקפיטליזם חזירי: הם מאבדים את אמצעי הייצור שלהם (אדמות), הם מנותקים ממקורות הפרנסה הקודמים שלהם (גדר ומחסומים), ועכשיו, כשהם משוועים לפרנסה, הם הופכים לכוח עבודה טוב, פרולטרים שעובדים אצל האדונים-המשקיעים. המחסומים הם לא רק פגיעה בזכויות אדםהמחסומים הם מכשיר של הכנעה ומשמעת, הם מספקים כוח אדםהם חלק מהתשתית הכלכלית של קפיטליזם קולוניאלי."

 המודל הזה לא צמח בן-לילה (על ההסטוריה של העסקה פוגענית של פועלים פלסטיניים בישראל, ראו כאן). הוא פרי עבודתם ושקידתם של הרבה ישראלים (שידעו וכיוונו לרע), מחדליהם של ישראלים אחרים (שידעו והסבו מבטם הצידה) ואדישותו של הרוב הדומם (שלא ידע ולא אכפת לו). בשורות הבאות נפרוט אותו לפרטים וננסה להבין איך צומחת מפלצת חומסת-קרקע, משעבדת-עובדים ומזהמת-סביבה כמו "ניצני שלום" ממש מתחת לאפנו. המסקנה המתבקשת מן התמונה שתצטייר היא שמקום כמו "ניצני שלום" פשוט צריך לעבור מן העולם, אסור לו להמשיך להתקיים עוד יום אחד. אבל לשלטונות, כפי שנראה בסוף, יש תכניות אחרות עבורו.

הסטוריה של צפצוף על החוק

מן הרגע הראשון שבא לעולם, "ניצני שלום" הביא עימו לא בשורת שלום אלא גזל וחמס. ב-1985 העבירו תעשיות גשורי (בניהול בן ציון ורענן גשורי) את מפעל "קשת פרימה" שבבעלותם, המייצר תוספות מזון לבעלי חיים ודשנים חקלאיים, מבית ליד אל האזור שסמוך לטולכרם. הסיבה למעבר: המפעל עמד בפני איומים משפטיים בעקבות זיהומים סביבתיים שהוא חולל. ובלשונו של נציג המשרד לאיכות הסביבה, בדיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000: "היו בהחלט בעיות". כדאי לעיין בפרוטוקול של אותו דיון, ולהתרשם כיצד מתחמקים בעלי המפעל ונציג המשרד לאיכות הסביבה שוב ושוב משאלתו של היו"ר, ח"כ אחמד טיבי, באילו נסיבות הועבר המפעל ל"ניצני שלום". סיבת הדיון ההוא היתה, כבר אז, תלונות של תושבי טולכרם – חלקם מתגוררים במרחק מטרים ספורים מן המפעל – על פליטת רעלים ומזהמים למי הסביבה.

השמועה פשטה כחומצה גופריתית במי תהום: יש מקום בארץ, ללא מצוקת קרקע, שאפשר להקים בו מפעלים כימיים, להרעיל חופשי את הסביבה מבלי לשאת בתוצאות, לקבל אספקת פועלים פלסטיניים רצופה ונוחה מן העיירה הסמוכה, לשלם להם שכר עבדים ולהפקיר את בטיחותם כי במקום הרי חל "החוק הירדני", ועוד סוכריה לסיום: האיזור נמצא בשטח C  ולכן המפעלים פטורים מתשלום ארנונה.

לא תחטפו בשתי ידיים?

אחרי הסנונית הראשונה של מפעל גשורי באו דיקסון גז, סולאור, ימית ואחרים. הכל נעשה, כמובן, בעידוד הרשויות הישראליות. אלה וגם אלה לא טרחו בזוטות; למשל, שכמחצית מן השטח הבנוי ב"ניצני שלום" הוא קרקע פלסטינית פרטית (המחצית השנייה היא "קרקעות מדינה", כלומר שוב "קרקע יהודית" לגרסת ישראל אך על פי הדין הבינלאומי גם היא אסורה בכל שימוש שאינו למטרות צבאיות זמניות). העובדות האלה נחשפו בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, שלמעשה מצטט את המנהל האזרחי: "על פי מסמך של המנהל האזרחי מינואר 2011, השתלטו בעלי מפעלים באזור התעשייה על כ-25 דונם אדמות פרטיות של פלסטינים ועל כ-25 דונם של אדמות מדינה" (עמ' 1690, ראו כאן הדו"ח המלא).

מבט אל חומת ההפרדה הפנימית. מימין לחומה – מפעל "קשת פרימה" של גשורי; משמאל לחומה – בתי מגורים בטולכרם. צילום: אורי פינר

אבל תפקידו של המנהל האזרחי בסיפור הזה מורכב יותר. הוא לא רק הרשות הנוזפת, אלא גם הרשות המתירה. תביעה שנדונה בבית המשפט בשנת 2009 חשפה טפח ממעמקי השחיתות שפשתה בזרוע השלטונית הזאת של ישראל בשטחים. שני אנשי עסקים שקיבלו חוזה חכירה בשטח "ניצני שלום" מאת המנהל האזרחי השכירו את השטח במשך שנים עד שהמנהל הקפיא את חוזה הפיתוח שנחתם עימם. השניים תבעו את המנהל למשפט ואז התברר שמדובר בתביעה של הזרזיר נגד העורב. חוזה הפיתוח קובע שכל עוד לא הקים החוכר מבני תעשייה במקום, הקרקע אינה עוברת לבעלותו והוא אינו רשאי להשכירה. התובעים, שהשכירו את הקרקע, עברו על החוק. להגנתם הם טענו שהמנהל אינו מנפק היתרי בנייה במקום; המנהל התגונן וטען שאין במקום תכנית מתאר; התובעים הזכירו שלמרות זאת קיימת בנייה לא חוקית מאסיבית במקום; ובית המשפט תמה מדוע אם כך איפשר המנהל לחוכרים להשכיר קרקע שלא בבעלותם.

התמונה המצטיירת היא של הפקרות גמורה, שמזכירה מאד, כפי שמצוין בכתבה, את צמיחתם של המאחזים הבלתי חוקיים. כולם עוברים על החוק – הפולשים וגם המדינה – ובכל זאת המדינה מעניקה לפולשים הגנה, מקצה כוחות אבטחה, סוללת כבישים, נמנעת מאכיפה, ולבסוף – מוצאת דרך להכשיר את השרץ. כשמקרבים את העדשה, הדברים מתחילים להתבהר. שני אנשי העסקים הם תא"ל במילואים שלמה איליה, שכיהן בעברו כ… לא תאמינו, ראש המנהל האזרחי, ותמר מזרחי, רעייתו של יו"ר תע"ש לשעבר.

מתחילים להבין? ראש המנהל לשעבר תובע את המנהל על כך שהוא לא מאפשר לו להמשיך להפר את אותו החוק שהמנהל נמנע מלאכוף. ההצגה הזאת מתרחשת בבית משפט ישראלי ובעוד שלכולם ברור כיצד היא תסתיים (החוזה יחודש, הקנסות יימחקו, הפשעים יולבנו), לא ברור לשם מה טורחים בה כל כך כל המשתתפים.

חלקו של דו"ח מבקר המדינה מ-2011 על אזור התעשייה "ניצני שלום"/"מסילה" נקרא כמו פארסה. לאורך שנים מתעד המנהל האזרחי בדקדקנות חשבונאית את כל הפרות החוק של בעלי המפעלים – אך לא נוקט אף צעד מניעתי או ענישתי. מדובר בתסמונת ישראלית מוכרת: בעלי תפקידים ביצועיים מתפקדים כפרשנים ולא כשלוחי הציבור והחוק. הנה למשל פיסקה מאותו דו"ח:

"בדיון שנערך במנהא"ז בנובמבר 2007 נדונו הבעיות הקיימות ב"מסילה", כלהלן: אזור התעשייה פועל ללא גורם מנהל; הוקמו מבנים שלא בהתאם לתכנית שבתוקף; נבנו מבנים על קרקעות פלסטיניות פרטיות; חוסר בתשתיות בסיסיות, כגון: ביוב, מים וכבישים, שאינו מאפשר למנהא"ז להעניק היתרי בנייה; החכרת משנה ללא הסדר מול המנהא"ז; השתלטות כוחנית על קרקעות שהוקצו לחוכרים אחרים; העסקת פלסטינים ללא היתרי תעסוקה; כניסת פלסטינים למרחב תפר פרוץ ללא בידוק ברמה מתאימה; ופגיעה בנושא איכות הסביבה".

נציגי המנהל נפגשים עם בעלי המפעלים; מתריעים, מזהירים, לפעמים אף מוציאים צווי הפסקת עבודה והריסה; ואז שב הכאוס לכנו. כמו בפארסת המאחזים הבלתי חוקיים, השלטון מדבר בשני קולות. הקול הלגאליסטי, הקצף על פני המים; והקול הפוליטי, זרמי העומק הקובעים. הלגאליות איננה אלא כסות שקופה של הכוח הפוליטי הגולמי. פקידי המנהל האזרחי, מקטון ועד גדול, יודעים זאת: אין לבצע צווי הריסה ללא הנהון של שר הביטחון (קראו כאן כיצד ריפד השלטון את המאחז מצפה אביגיל, לקראת הכשרתו, ותבינו איך השיטה עובדת).

התנחלות ישראלית, כידוע, דורשת מיגון. מיגון דורש קרקע וקרקע יש לפלסטינים. כך נמשכת שרשרת ההפקעות. אזור התעשייה הוקם ממערב לחומת ההפרדה, וב-2004 הוחל בבניית חומת מגן נוספת, מזרחית לו, שתחצוץ בינו לבין טולכרם. מי בונה? קבלנים פרטיים כמובן. בסוף 2005 מגלה המנהל האזרחי שהחומה חורגת מן התוואי שנקבע לה ונוגסת ב-2.5 דונם קרקע חקלאית פרטית של פלסטינים. ושוב – צווי הפסקת עבודה, צווי הריסה – וגורנשיט. ב-2011 מסכם המבקר (עמ' 1695): "עד לסיום מועד הביקורת, יוני 2011, בחלוף כשש שנים מהוצאת צו ההריסה, לא מימש המנהא"ז את הצו והקרקע הפרטית נותרה תפוסה שלא כדין". למעשה, מוסיף המבקר, תוקפו של צו התפיסה פקע בסוף 2005 ומאז הוא לא חודש. אפילו מראית העין של לגאליות נזנחה בחצר האחורית הזאת של הכיבוש.

בקיצור: יהודים גזלו אדמה ערבית פרטית כדי לעשות רווחים קלים, אחר כך גזלו עוד קצת אדמה פרטית כדי להגן על הרווחים, הכל תוך הפרת החוק הבינלאומי וגם הישראלי, תחת עינו הפקוחה ונזיפותיו הרפות של השלטון היהודי.

ואז הגיעו העבדים.

משכורות רעב עבור הזכות לתאונות עבודה

הקמת חומת ההפרדה ניתקה אלפי פועלים פלסטיניים ממקורות פרנסתם בתחומי הקו הירוק והנחיתה מכה אנושה על הכלכלה הפלסטינית. הרעב לתעסוקה כלשהי הבטיח שפע של פועלים רעבים ללחם שיילחמו על הזכות לשוב לעבודה סדירה, ובכל תנאי. היזמים הישראלים שהעתיקו את מפעליהם לאזור "ניצני שלום" ידעו זאת – למעשה כוח העבודה הזול היה אחת הסיבות העיקריות למעבר – כפי שנראה מיד. אבל חשוב לציין שגם השלטון הישראלי, שעצם עיניו למול התעשיינים פורעי החוק שהשתלטו על עוד ועוד אדמות באזור, הכיר היטב את המצוקה הכלכלית הקשה מעברה השני של חומת ההפרדה. שיתוף הפעולה הזה, בין משרד המסחר והתעשייה, שלטונות הצבא והתעשיינים, מדגים יפה עובדת יסוד שנוטה להישכח בשיח השגור על הכיבוש: שבסך הכל מדובר בעסק מאד רווחי, ושהמדינה דואגת לשמור עליו כזה במדיניות שמוצגת לציבור כ"צעדים בטחוניים".

רק לשם הדגמה, דו"ח חדש שהתפרסם בימים אלה חושף שההגיון מאחורי הפרטת המחסומים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית היה הגיון שוק: לא התייעלות, לא חיסכון למדינה ולא "שיפור השירות", אלא הזרמת כספי ציבור לכיסם של תעשיינים ובעלי חברות שמשגשגים הודות לכלכלת הביטחון הישראלית. רובם של המחסומים כיום עברו מיקור חוץ לידי חברות קבלן. חוזים בסכומי עתק נחתמו עם תעשיות בטחוניות לצורך שדרוג המחסומים, ועלות הפעלתם והפיקוח עליהם עולה על רבע מיליארד שקלים בשנה. ההשקעה הרצופה בתעשיות טכנולוגיות משרתות-ביטחון היא מנוע צמיחה כלכלי, וענף האבטחה מספק פרנסה (אף כי בתנאים פוגעניים) לאלפי צעירים יוצאי צבא. הצבא "משתמש" בשוק לא פחות משהשוק "משתמש" בצבא; מדובר בפינוק הדדי. רק תזכרו שבפינוק הזה יש כאלה שמרוויחים הרבה וכאלה שלא: יש שרוחצים במי בשמים ויש שנלחמים בציפורניים שלופות על הפירורים.

אלמלא טרחה המדינה לרפד את דרכם של התעשיינים ב"ניצני שלום" בכל כך הרבה הטבות – חוזי החכרה ופיתוח בעלויות מגוחכות, קרקעות פנויות חינם אין כסף – לא היתה מתאפשרת ההפקרות הזאת, ביחס לחיי אדם, זכויות עובדים והגנה על הסביבה.

מכלי גז כמו אלה פזורים בשטחם של כמה מפעלים באזור התעשייה. צילום: אורי פינר

מכלי גז כמו אלה פזורים בשטחם של כמה מפעלים באזור התעשייה. צילום: אורי פינר

מן התיעוד המוכר לי עולה שב"ניצני שלום" נהרגו לפחות ארבעה פועלים פלסטיניים במרוצת השנים עקב כשלים בטיחותיים (על פי הדיווח הזה, חמישה נהרגו). שלושה פועלים נהרגו במפעל "סולאור תעשיות גז" בשנים 2000, 2002 ו-2008, כתוצאה משריפות שפרצו במקום. בשנת 2002 נהרג מוחמד אבו חמרה במפעל Rational Systems; חבית מלאה חומרים כימיים התפוצצה בידיו. משפחתו לא קיבלה שום פנסיה או פיצויים. חמש שנים לאחר מכן, בעלי המפעל, גיל לטרמן, התעקש להזכיר לכולם מי כאן חייב תודה למי: "חשוב להבין שהפלסטינים מפיקים תועלת מהמפעלים הישראלים. לפחות יש להם עבודה. אני בטוח שב"ניצני שלום" הם מרוויחים יותר מאשר אצל מעסיק פלשתינאי בטולכרם". המשפט האחרון כנראה נכון, אך מאחוריו מסתתרת אמת מרה: הסיבה העיקרית לנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית בכלל ולפשיטת הרגל של עסקים בטולכרם היא גדר ההפרדה, מדיניות המחסומים ושנים של "כיבוש כלכלי" שבמהלכן דאג הריבון הישראלי להחזיק את המשק הפלסטיני כ"משק שבוי" של השוק הישראלי.

תאונות עבודה, חלקן חמורות ביותר, מתרחשות כל הזמן במפעלים ב"ניצני שלום". התמונה שמצטיירת מבהילה: עובדים שמתעסקים בחומרים מסוכנים אינם מצויידים באמצעי בטיחות; מי שנפצע מפוטר ללא פיצויים; ומי שמתלונן על היחס – גם הוא מוצא את עצמו במהרה ללא עבודה. הנה סקירה טלגרפית ממש של מקרים יצוגיים:

עובד שנפצע קשות בגרונו והפך לנכה, מימן לבדו את הטיפול הרפואי, לא קיבל פיצויים, ונאלץ לחזור לעבוד באותו מפעל, שאת שמו הוא חושש לחשוף (כדי שלא יפוטר), כל זאת עבור משכורת חודשית של 2,400 ₪.

עובד במפעל "ימית" הועבר למפעל שמייצר משטחי עץ (ככל הנראה מפעל "עצי שיטים"), נפל מגובה 5 מטרים ושבר את כל גפיו, מחצית מפניו שותקה וחייו נהרסו. המפעל התנער מאחריות, תביעת פיצויים מתנהלת במשך שנים וטרם הגיעה למיצויה.

דו"ח של "קו לעובד" חושף שגרה של תאונות עבודה בשני המפעלים הללו: קטיעת אצבעות, בעיות גב עקב נשיאת משקלים כבדים, מחלות במערכת הנשימה והעור, וירידת שמיעה עקב עבודה בסביבת רעש קיצוני ללא אטמי אוזניים. עובדים שהתלוננו או איימו בתביעות פוטרו לאלתר. מרבית העובדים מעדיפים לשתוק ולשאת במחיר הבריאותי הכבד כיוון שאין להם חלופה תעסוקתית. בעלי המפעלים הישראלים יודעים את העובדה הזאת ומנצלים אותה.

הנה עדות של של פועל אחד במפעל העצים:

"אני עובד כבר עשר שנים במפעל ישראלי לעצים. לחברה אין שם. אני עובד תשע שעות ביום ומרוויח 100 שקל. יש פה שלושים עובדים, אין לנו כמעט הגנה מפני השמש או הגשם. בחורף אנחנו עומדים כל היום בבוץ, אין שירותים ואסור לנו לצאת החוצה, משום שדלת הברזל נפתחת רק בארבע. לפני שנתיים, סוף סוף אזרתי אומץ להתלונן. אתה יודע מה קרה? פוטרתי על המקום ונשלחתי הביתה ללא תשלום. כעבור שבועיים צילצל הטלפון, הבוס שלי היה על קו. הוא אמר שייתן לי הזדמנות אחרונה, אבל אני חייב לשתוק".

לאורך שנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום". חריג ראוי לציון היה כתבה של חיים ריבלין מערוץ 2, בספטמבר 2009. בכתבה הובאו צילומים נדירים מתוך המפעלים – שצולמו תחת איומים ברוטליים של אנשי האבטחה – וגם ראיונות עם כמה פועלים.

ריבלין סיכם: "העובדים באזור התעשייה מועסקים בתנאי עבדות". לעבדים, כידוע, אסור למחות על עבדותם. וכך, יומיים לאחר שידור הכתבה, פוטר אחד הפועלים שהתראיין בה.

בעקבות הכתבה, הגישה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה בעניין. שר התמ"ת השמיע בתגובה צפירת הרגעה: "לא הוטלו קנסות/הוגשו כתבי אישום כנגד מעסיקים באזור זה". אה, ברור. לא הענשנו אף אחד – סימן שאף אחד לא עבר על החוק.

אחת ההתבטאויות המדהימות באותה כתבה היתה של אדם בשם שלומי פרץ, שמסתובב בעולם עם התואר "יועץ התקשורת של אזור התעשייה 'ניצני שלום'". אותו פרץ הכריז בסמכותיות מול המצלמה שמרבית הפועלים במקום משתכרים בין 8,000-10,000 ש"ח בחודש. הנתון האבסורדי הזה גבוה בערך פי 5 מן השכר הממוצע של הפועלים במקום. אלה דיווחו על שכר של 13-9 ש"ח לשעה – פחות ממחצית משכר המינימום בישראל. הנה ראיון עם פועל במפעל "סולאור תעשיות גז", משנת 2010, שבו הוא מספר על שכר יומי של 90 ש"ח (שכר המינימום בישראל ליום עבודה של 8 שעות הוא 185 ש"ח). פועל אחר באותו מפעל תבע באותה שנה את מעסיקיו על ששילמו לו במשך שבע שנים 9 ש"ח לשעה בלבד. תשובת "סולאור" היתה שבמקום בכלל שוררים דיני העבודה הירדניים (שקר חלקי – ב-2007 הוחל הדין הישראלי, על כך מיד), אבל מן התשובה עולה גם הכרה בנכונות העובדות. כן, שילמנו שכר עבדים במשך שנים למאות פועלים. למה? כי יכולנו.

העבדים מרימים את הראש

באוקטובר 2007 פירסם בג"ץ, הגוף שיותר מכל גורם אחר במערכת השלטונית בישראל פעל לנרמל את מצב הכיבוש, פסיקה חריגה מאד, שפתאום הזכירה לנו מה תפקידו הבסיסי. בקבלו את עתירת "קו לעובד", קבע בג"ץ שחוקי העבודה של מדינת ישראל יחולו גם על העובדים הפלסטינים בהתנחלויות (פסיקה הידועה בשם "בג"ץ גבעת זאב"). עד לאותו רגע, אם לא ידעתם, חל שם החוק הירדני. כלומר, עובדים יהודים היו כפופים לחוקי העבודה הישראלים, ועובדים פלסטינים באותו מפעל עצמו היו כפופים לחוק הירדני. אפרטהייד במפעל. לעניין הפעוט – איך בדיוק יכול עובד במפעל ישראלי לתבוע מעסיק על פי החוק הירדני (שייסע לרבת עמון?) – אף אחד לא נדרש, לא המעסיקים ולא השופטים, במשך שנים ארוכות.

אבל בג"ץ התעורר. והסיבה שהתעורר היתה שהתברר שיש במפעלים גם פועלים יהודיים, ואלה חוסים תחת החוק הישראלי. בג"ץ קבע שמדובר באפליה פסולה. כדברי השופט סלים ג'ובראן: "יוצא שכל המבדיל את העובדים הפלשתינאים מהישראלים הוא העובדה שהפלשתינאים הם פלשתינאים, תושבי הרשות הפלשתינית. הבחנה זו בזהות הלאומית לצורך החלת הדין על חוזי ההעסקה היא לטעמי פסולה ומגיעה כדי אפליה אסורה."

הממ. הוציאו החוצה מן הפסקה הזאת את המלים "על חוזי ההעסקה", ותקבלו אמירה כללית שגם היא נכונה: בשטחים מופעלות שתי מערכות חוק – האזרחי והצבאי – על פי הבחנה בזהות לאומית בלבד. כך כבר 47 שנה, ואין כמו בג"ץ לדעת זאת. בפוסלו את האפליה התעסוקתית בג"ץ כמו עצם את עיניו בכוח אל מול האפליה הגורפת הרבה יותר בדיני הקרקעות, במערכת העונשין, בזכויות המעצר וכולי; אבל הוא גם הניח לפנינו את הנימוק הבסיסי מדוע השלטן הישראלי בשטחים הוא בלתי חוקי מעיקרו.

מכל מקום, ניצמד למאית הכוס המלאה ולא נרטון כעת על 99 המאיות הריקות. הפסיקה התקדימית הזו פתחה את הדלת בפני עובדים במפעלי "ניצני שלום" להתחיל לתבוע זכויות בסיסיות לעצמם מן המעבידים, מתוך תקווה שבית המשפט הישראלי יתחיל להכיר בהם כ"ישויות משפטיות" ולא ישלח אותם שוב לעזאזל או לרבת עמון.

כמה חודשים בלבד לפני פסיקת בג"ץ עוד הספיק אחד המפעלים לפטר שלושה חברים בוועד עובדים חדש שניסה לשפר את תנאי העבודה במקום. עם היוודע הפסיקה, פתחו 90 עובדי מפעל "ימית" בשביתה, בדרישה לקבל שכר מינימום, לעבור בדיקות רפואיות, ולקבל שני ימי חופשה בשבוע (שישי ושבת). חודש לאחר מכן פתחו גם עובדי "סולאור" בשביתה עם דרישות דומות. ועד העובדים ב"ימית" פעל באופן עקבי ויעיל ונחל הצלחה מסוימת: העובדים הצליחו לחלץ מן ההנהלה העלאה מ-10 ש"ח לשעה ל-17 ש"ח לשעה. אבל הדרך לשוויון ארוכה ועקלקלה, עם או בלי בג"ץ. לפני חצי שנה דחה בית הדין האזורי לעבודה תביעת פיצויי פיטורין של עובדים ב"ימית" בנימוק ש… נכון: במקום לא חל הדין הישראלי. מסתבר שגם בתי המשפט הישראליים מתקשים להפנים את בג"ץ גבעת זאב; את הקרב על זכויות העובדים הפלסטיניים יש לנהל בכל אחד מאזורי התעשייה בנפרד, דונם אחרי דונם.

אם מצבם של עובדי "ימית" גרוע, עובדי "סולאור" יכולים רק להתקנא בהם. דו"ח של "קו לעובד" מיולי 2010 – שנתיים וחצי אחרי הפסיקה שהיתה אמורה להחיל את דיני העבודה הישראליים על המפעלים ב"ניצני שלום" – חשף תמונה מזעזעת של ניצול עובדים והפקרת בריאותם. יום העבודה במפעל נפתח ב-6:00 ומסתיים 15 שעות מאוחר יותר. השכר – 10 ש"ח לשעה. העובדים מטפלים בבלוני גז אך אינם מוגנים כהלכה (המסכות אינן הרמטיות). החשיפה היומיומית לגז הברום ולרעש האדיר של מדחסי האוויר פוגעת בדרכי הנשימה, בשמיעה ובראייה. העובדים סובלים מסחרחורות וצריבה בריאות באופן קבוע. אין חדר אוכל, אין שום זכויות סוציאליות וגם אין תלושי שכר. כל הפניות להנהלת המפעל, למשרד התמ"ת ולקמ"ט תעסוקה במנהל האזרחי נפלו על אזניים ערלות.

הר זבל (לא היחידי) באזור התעשייה; הפועלים הפלסטינים עובדים בין הררי זבל כאלה שעות ארוכות כל יום. צילום: אורי פינר

הר זבל (לא היחידי) באזור התעשייה; הפועלים הפלסטינים עובדים בין הררי זבל כאלה שעות ארוכות כל יום. צילום: אורי פינר

לאחר פסיקת בג"ץ ב-2007 הכריזו עובדי "סולאור" על שביתה בדרישה לתקן את הליקויים הבטיחותיים הקשים שבמפעל ולקבל שכר מינימום. בתגובה, פוטר העובד שחתם על המכתב להנהלה. ב-2010 שוב הוכרזה שביתה, לאחר שהשביתה הקודמת הסתכמה בהעלאת שכר של 10 ש"ח בלבד לשעה. גם במפעל "טל-אל" (לאיסוף ומיחזור פסולת) הוכרזה שביתה, חודש לאחר פסיקת בג"ץ. בתגובה פיטרה ההנהלה שלושה מחברי ועד העובדים.

משיחה עם "קו לעובד" עולה שבשנתיים-שלוש האחרונות חל שיפור בזכויות העובדים ב"ניצני שלום": תחת איומי התביעות המשפטיות החלו בעלי המפעלים להכיר בחובותיהם הבסיסיות, אף כי המצב רחוק מלהשביע רצון. מפעל "סולאור" פורק ועבר בעלות. אבל מאבקי העובדים במקום עדיין רחוקים מסיום. אחד הקשיים המהותיים הוא להקים ועדי עובדים חזקים – מהלך שכמעט בלתי אפשרי לבצע אותו ללא תמיכה מבחוץ; אבל ההסתדרות, כמובן, מדירה רגליה מאזורי התעשייה אלה ומפקירה את עובדיהם.

ננזכיר רק ש"ניצני שלום" לא לבד, יש עוד כעשרה אזורי תעשייה בקו התפר ובכולם חוזר אותו הדפוס: שכר עבדים (10 ש"ח לשעה), איומים על עובדים שמתאגדים, וציפצוף על פסיקת בג"ץ. איך זה עובד? כל מיני שיטות יצירתיות. הנה דוגמה מאזור התעשייה מישור אדומים: ההנהלה מגישה למשטרה תלונה נגד עובד "בעייתי"; פלסטיני שיש נגדו תלונה במשטרה מיד מאבד את אישור הכניסה שלו לישראל; כך הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא יסתבך עם ההנהלה. בחודש יולי האחרון פרצה שביתה במוסך "צרפתי" שבמקום על רקע החלטתה החד-צדדית של ההנהלה לפטר את יו"ר ועד העובדים ולהסתלק מן המו"מ שניהלה במשך שנה עם הוועד על הסכם קיבוצי (העובדים עדיין לא מקבלים שכר מינימום). ההנהלה גם "תפרה" תיק בטחוני ליו"ר הוועד, מה שאיפשר למשטרה לשלול את היתר העבודה שלו. לאורך כל הסכסוך נהגה המשטרה כזרוע אלימה של בעלי המפעל, כולל הוצאת צווי הרחקה לפעילי "מען" שארגנו את העובדים. כמו המנהל האזרחי, כך גם משטרת ישראל: רשות שלטונית שפועלת במימון כלל האזרחים כדי להגן על רווחיהם של קומץ מצומצם של בעלי הון.

מי אלה המפעלים שרומסים כך את עובדיהם ברגל גסה, הקורא אולי שואל. בטח לא מישהו או משהו שקשור אלי, נכון? בואו נראה. מפעל "סולאור" ייצר מיכלי דלק וגז. בין לקוחותיו: בז"ן, מקורות, ממשלת ישראל, חברות הגז אמישרגז, סופרגז, פזגז, חברות הדלק פז, סונול, דלק, ואלון דור. מילאתם דלק לאחרונה? אז אתם שותפים. מפעל "טל-אל" לאיסוף ומיחזור פסולת מוכר את שירותיו, בין השאר, למשרד הביטחון, שב"ס, דואר ישראל, עיריית ירושלים, עיריית חולון, עיריית רמת גן, עיריית גבעתיים, עיריית אשדוד, עיריית כפר סבא, עיריית נתניה. כנראה שאתם בכל זאת שותפים.

הנקודה הזאת טריוויאלית ובכל זאת יש לחזור עליה שוב ושוב: אין בישראל שום הפרדה אמיתית בין "כלכלת הקו הירוק" ל"כלכלת הכיבוש", זולת בדמיונם הנאיבי של כמה פיסניקים שנשארו תקועים בשנות ה-70'. כל אזרח ואזרח בישראל נהנה – בין בעקיפין ובין במישרין – מתוצרים כלכליים של הכיבוש.

ועוד מילה אחרונה על המנטרה הישראלית המאוסה, הפטרונית, הקולוניאלית עד לשד עצמותיה: "שיגידו תודה, בטולכרם גם לא היו משלמים להם את המעט הזה". שזו בעצם עוד גרסה למנטרה הקבועה נגד ערביי ישראל (ובשנים האחרונות, ה"סמולנים"): שיגידו תודה. בסוריה מזמן היו שוחטים אותם / בירדן לא היו נותנים להם לפתוח את הפה / במצרים בחיים הם לא היו מקבלים רפואה מודרנית כזאת (מחק את המיותר).

הפועלים ב"ניצני שלום" לא חייבים תודה לאף תעשין ישראלי; ההיפך הוא הנכון. חלק ניכר מן הרווחיות של המפעלים הישראליים במקום ניתן לזקוף לזכות החיתוך הדרסטי בעלויות המעסיק – קרקע כמעט בחינם, משכורות רעב, אי מתן פיצויים ומימון רפואי, אי תשלום ארנונה, אי השקעה באמצעי סינון וניטרול פסולת תעשייתית רעילה, ועוד. הפועלים הפלסטינים ב"ניצני שלום" הגיעו לשם כי ישראל חנקה את הכלכלה הפלסטינית. גדר ההפרדה לא רק שניתקה אותם מעבודתם בישראל אלא גם חמסה מהם קרקעות חקלאיות (ב"מרחב התפר"), ומשטר ההיתרים הדרקוני רושש אותם סופית. בהתבטאויותיהם הפומביות המעטות של בעלי המפעלים באזור הם מקפידים לשבץ פראזות כמו "דו קיום" ו"רקמת יחסים" ומציירים את יחסיהם עם הפועלים כאידיליה מופזת, שרק קומץ אנשים "מבחוץ" (תמיד מבחוץ), מחרחרי-מדון, מבקשים לשבש כל הזמן. באותו דיון בועדת המשנה לנושא מפגעי איכות הסביבה בשנת 2000 השתחררו חרצובות לשונות של בן-ציון גשורי, מייסד המפעל "קשת פרימה":

"את כל חיי הקדשתי לבניית מרקם בריא ביני לבין הערבים. בניתי להם בתים, אני מנשק את נשותיהם, אני מחבק את ילדיהם. אם יש באיזשהו מקום דוגמה לשלום ולאהבה, תבואו אלינו ותראו איך הערבים אוהבים אותנו. אנחנו עוזרים להם להתחתן, אנחנו קונים להם נשים ועושים הכל כדי להיות איתם לכל אורך הדרך, וזה משנת 1967."

בנקודה הזו התערב היו"ר, אחמד טיבי, ושאל (בתדהמה מסוימת, אני משער): "מה אתם קונים להם?". גשורי השיב: "נשים. בחור צעיר צריך כסף כדי להתחתן, אז הוא בא לבעל הבית ומבקש שאעזור לו להתחתן."

כל הנדבנות הזאת, כנראה, נעצרת כשצריך לשלם שכר מינימום. מכל מקום, למה לי לדבר בשם הפועלים? הנה תשובתו התמציתית של אחד מהם כשנשאל בראיון, "אם המפעלים האלה ייסגרו, לא תאבדו את פרנסתכם"? על כך הוא השיב: "אלמלא הכיבוש לא היינו צריכים לעבוד במפעלים כאלה".

הכיבוש ה"נאור", שהואיל בטובו להביא את אזור התעשייה עד פתח ביתם של הפלסטינים (לא לפני שעברו בידוק, חצו חומה, ושמעו את השער ננעל מאחוריהם) – הוא אותו כיבוש ארור שגזל את פרנסתם המקורית. ולמעשה, אותם דחפים קפיטליסטיים שהדריכו את ישראל במשך עשרות שנים במדיניותה בשטחים – הקפאת תהליכי הפיתוח והצמיחה, השארת המשק הפלסטיני בפיגור ובתלות מוחלטת במשק הישראלי – הם גם אלה שהדריכו אותה כששלחה אל אזורי התפר כנופיות של תעשיינים תאבי רווח מהיר וקל. מטרת העל נותרה כשהיתה, רק האמצעים התחלפו.

מילה על התקשורת והעניין הציבורי

לאורך השנים, התקשורת הישראלית התעלמה כמעט לחלוטין מן הנעשה ב"ניצני שלום".

הסריקה שלי העלתה לא מעט חומרים שמקורם בתקשורת זרה ובארגוני זכויות אדם וזכויות עובדים, אבל כמעט כלום מן התקשורת הישראלית. שלוש כתבות בדיוק היו היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל: אחת ב"ואללה" (2007), אחת ב"גלובס" (2009), ואחת בערוץ 2 (2009). עוד כתבה הופיעה ב"הארץ" (2007), אבל היא תורגמה ממקור זר. כל היתר הם אזכורים שוליים שאין בהם לא רקע ולא הקשר שמאפשר להבין במה דברים אמורים.

השתיקה הרועמת הזאת של התקשורת בכל הקשור לניצול עובדים וזיהום הסביבה – ובעקבותיה, הבורות של הציבור בנושא – מופרת רק בתחום אחד: פיגועי טרור. כאן אפשר לסמוך על כל כלי התקשורת שיעניקו לקורא/צופה הישראלי את מלוא זוויות הסיקור האפשריות של הדם הנוטף. באוגוסט 2002 נחטף נהג תובלה שעבד במפעל "ימית", נכפת ונורה בראשו; גופתו התגלתה מחוץ למפעל נטוש באזור התעשייה. באפריל 2008 ירה מחבל במאבטח ובמנהל עבודה באזור התעשייה והרג אותם. הפיגועים האלה מלמדים אולי משהו על התחושות האמיתיות של הפלסטינים כלפי "ניצני שלום"; לבטח הם מלמדים לא פחות מאשר התייצבותם הנרצעת של הפועלים מדי יום ביומו בשער החומה שמוביל אל שטח אזור התעשייה. ואפשר גם להיזכר בשריפת הענק שפרצה במקום בשנת 2000, שאותה ניצלו הפלסטינים לבזוז ולהרוס ציוד במפעלים. ככה נראית כנראה הכרת הטובה של הפועלים שבן-ציון גשורי התרפק עליה.

בנו של בן-ציון, רענן גשורי, מנהל "קשת פרימה", אמר לאחר הפיגוע ב-2008: "את המודל שיצרנו פה צרך לחזק ולהגדיל. אני קורא למקבלי ההחלטות לקחת את המודל הזה ולפתח אותו ולסייע לנו בחיזוקו." לא עלה על דעתו ש"המודל" הוא-הוא העילה לפיגועים. בכך נתן הד לתפיסה הבטחונית המסורתית של ישראל באזורי הספר, שרואה בנוכחות האגרסיבית הישראלית לאורך הגבולות, כולל החדירה מעבר להם, ביבשה ובאוויר, "מודל הגנתי" שיש לחזק כנגד יוזמות הטרור הפלסטיני – ולא מחולל מרכזי של אותו טרור, עצם התקועה בגרונם של הפלסטינים כבר קרוב לחמישה עשורים.

אנחנו שומעים על "ניצני שלום" רק כשחיי ישראלים, או להבדיל, רווחיהם העסקיים, מקופחים. תמונה כל כך סלקטיבית לא מאפשרת להבין את הרקע לאיבה הגוברת והולכת של תושבי טולכרם וסביבתה לאזור התעשייה הזה: הפועלים שנהרגו ללא שום פיצוי, תאונות העבודה, שכר העבדים והטלת האימה על התארגנויות העובדים.

ועוד לא דיברנו על הזיהום והמחלות.

שריפות, עננים רעילים, מי תהום מזוהמים

מתוך דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011, עמ' 1691-1692:

"בספטמבר 2010 פירסם קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי דו"ח ובו ממצאים שהעלה בסיור שערך צוות ממשרדו באזור תעשייה "מסילה" באוגוסט 2010. בדו"ח הועלו ליקויים,  ובהם: היעדר טיפול בשפכים תעשייתיים בכל אזור התעשייה; הטיפול בשפכים סניטריים נעשה באמצעות בורות ספיגה; ממספר מפעלים עולים מפגעי ריח; מצבורי פסולת פוגעים בנוף ומהווים סכנה של זיהום הקרקע מתשטיפים. במפעלים נמצאו ליקויים כגון: קירור אחד המפעלים הגדולים באזור התעשייה נעשה באמצעות הזרמת מים שפירים על הגג, דבר הגורם לבזבוז כמויות רבות של מים; אחזקת חומרים מסוכנים בשטח פתוח שאינו מגודר ולא בתוך מבנה; זרימת תשטיפים מפסולת המאוחסנת בשטח פתוח, דבר המהווה מפגע חמור מאוד; ומיחזור מכלים ללא טיפול ראוי בשאריות חומרים מסוכנים המצויים בהם.

"בסיור שערך צוות הביקורת באזור התעשייה "מסילה" במאי 2011 נמצא, כי אזור התעשייה מוזנח מאוד: ערימות גדולות של אשפה וגרוטאות פזורות בו, הכביש החוצה אותו משובש, בין המפעלים  כמעט שאין תשתיות פיתוח, כגון כבישים ומדרכות, דבר העלול, בין היתר, לפגוע ביכולתם של רכבי חירום להגיע למקום במקרה של פיגוע או אסון. בקצה המערבי של אזור התעשייה קיימת תעלת ניקוז שהכילה מי ביוב עומדים, ובמקום אחר נצפו מי ביוב זורמים על הקרקע." (כל ההדגשות שלי, ע.ל.)

את תעלת הביוב המורעל שזורם מאזור התעשייה מכירים חקלאי האזור היטב. השפכים שזורמים לשדותיהם מרעילים את היבולים; ערימות האשפה מושכות אלפי עכברושים שגם עושים שמות בגידולי השדה. יותר מ-300 דונם של שטחים חקלאיים סמוכים לאזור התעשייה מזוהמים. למעשה, רוב השדות שגובלים בו ממזרח ננטשו כיוון שיצאו מכלל שימוש.

את כל זה כדאי לזכור כשהצד הישראלי מתגאה בכך שהמפעלים "נותנים פרנסה" לאלפי פלסטינים; בו בזמן, הם מקפחים את פרנסתם המקורית.

בסרטון הבא רואים את התמונות וגם מתוודעים לפרקטיקה מעניינת של בעלי המפעלים. כשנושבת רוח מערבית, המסיעה את ענני העשן והכימיקלים לכיוון טולכרם, המפעלים עובדים כסדרם. אבל כשנושבת רוח מזרחית, לכיוון הישובים היהודים ממערב לגדר, סוגרים את המפעלים. אפרטהייד גם על האדמה וגם באוויר.

חשוב להדגיש שמאחורי כל עבריין סדרתי בישראל ניצבת רשות שלטונית שמתנערת מתפקידה. ההפקרות הסביבתית ב"ניצני שלום" היא חלק מתופעה רחבה יותר: כמחצית מן החוקים הסביבתיים שתקפים בישראל אינם תקפים בגדה המערבית, ביניהם גם חוק אוויר נקי וחלק מחוק המים. למה? כי אלוף הפיקוד לא הוציא צווים שמרחיבים את החוקים הללו מעבר לקו הירוק (רק לאחרונה חלה תזוזה בנושא, שלא במפתיע, ביוזמת מתנחלים שנמאס להם לנשום את האוויר ולשתות את המים המזוהמים שהיו מנת חלקם של הפלסטינים כל השנים). הוסיפו לכך שגם החוקים שתקפים אינם נאכפים בידי קמ"ט איכות הסביבה במנהל האזרחי, כפי שנחשף בדו"ח מבקר המדינה, ותקבלו תוצאה אחת: גן עדן למפעלים מזהמים, גיהנום לתושבים.

בתכנית המתאר החדשה לאזור התעשייה (ראו פירוט בהמשך) כלול נספח סביבתי שמונה רשימה ארוכה ומסמרת שיער של נזקים סביבתיים שמחוללים המפעלים (המסמך הזה "הוזמן" בידי מכיני התכנית ולכן לשונו חלבית ומתעתעת; הוא מדבר על "פוטנציאל למפגעים" ולא על "מפגעים", אבל העובדות מדברות בעד עצמן): הזרמת שפכים סניטאריים ללא טיפול לבור ספיגה, התזה באוויר של חול וסיליקה גבישית (מסרטן ודאי על פי ארגון הבריאות הבינלאומי), החזקת חומצה זרחתית בשטח פתוח, זליגת תשטיפים ממערומי פסולת, החזקת שבבי מתכת בשטח פתוח ועוד.

כפי שהוזכר כבר, שריפות הן עניין של שגרה באזור התעשייה, עדות נוספת להפקרות הבטיחותית ששוררת במקום. בשנת 2000 היתה שרפה, ב-2009 היה פיצוץ ענק במקום, שכתוצאה ממנו כיסו ענני פיח שחורים את טולכרם במשך שלושה ימים; בקרב הילדים בעיירה יש שיעור גבוה במיוחד של חולי אסתמה, וגם דלקות עיניים שכיחות באזור. תסקיר של משרד הבריאות הפלסטיני גילה כי למעלה מ-90% מן התושבים שמתגוררים בסמיכות לאזור התעשייה סובלים ממחלות בדרכי הנשימה, העיניים והעור.

בספטמבר 2013 פרצה שריפת ענק במפעל ניילונים במקום; הדיווח ב-ynet הקפיד לבאר לקוראים ש"אזור התעשייה מסמל את השלום, כפי שמעיד שמו". מה שלא דווח לקוראים הישראלים הוא שבמסגרת המאמצים לסמל את השלום, פוזרו פלסטינים שיצאו מביתם כדי לראות את השריפה באמצעות רימוני גז. מי שלא נחנק מן העשן הכבד, אולי נחנק מן הגז. העשן המחניק המשיך לנשוב מעל טולכרם במשך 10 ימים, עניין שזכה לכיסוי תקשורתי זר אבל כמובן לא בישראל. אחת הסיבות לכך שהשריפות ב"ניצני שלום" אינן מכובות מיידית וגורמות לנזק סביבתי כה ממושך הוא היותו של האזור מובלעת הפקר שאיננה באחריותה של אף רשות מוניציפלית. כך היה לפחות עד שהוכנה לאזור תכנית מתאר חדשה, כפי שיפורט מיד.

זוכרים את רענן גשורי, מנהל מפעל "קשת פרימה"? כשהופנו נגדו טענות על זיהום סביבתי, עוד בשנת 2000, הוא הגיב כך: "אין אצלנו שום חומר שיכול להוות סיכון בריאותי לאף אחד."

ועכשיו, למציאות, כפי שהיא נראית בשכונות המגורים שגובלות במפעל:

בקרב הפלסטינים יש גם חשד שהזיהום הכימי שמפיצים המפעלים אחראי לתחלואת סרטן גבוהה במיוחד בטולכרם. מחקר מקומי שנעשה בשנת 2003 מצא שבטולכרם ובג'נין היה השיעור הגבוה ביותר של סרטן ריאות בגדה המערבית. דו"ח של משרד הבריאות הפלסטיני מ-2012 קבע שטולכרם ניצבת במקום הרביעי בשיעור תחלואת הסרטן הכללית בגדה המערבית. שיעור חולי הסרטן בטולכרם גבוה פי חמש משיעורים בשכם, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. בלי ספק, הקשר הסיבתי בין הזיהום הסביבתי ב"ניצני שלום" לבין תחלואת סרטן צריך להיחקר לעומק בידי ארגוני בריאות בינלאומיים.

העדכון האחרון מן החזית הזאת פורסם לפני חודשים ספורים. מחקר של ארגון "ידידי כדור הארץ" בתעלות הניקוז של אזור התעשייה לאורך כביש 6 מצא שחלה עליה חדה בזיהום מי התהום במקום, שמוגדר על פי רשות המים אזור בעל "רגישות הידרולוגית גבוהה במיוחד". המדידות העלו חריגות של מאות אחוזים מן הערכים המותרים לחומרים רעילים במי השפכים. הרעלים זורמים דרך אפיק נחל תאנים אל נחל אלכסנדר ומסכנים את הדגה באזור וכל מי שניזון ממנה. מי יודע, אולי כשזה יגיע לברז שלנו מישהו יתעורר ויעצור את השערורייה הזאת. מכל מקום, העובדות האלה מטילות אור אירוני מסוים על כך שמפעל "ימית סינון וטיפול במים", השוכן באזור התעשייה המפיץ רעלים לכל עבר, מתגאה במוצריו ה"ידידותיים לסביבה".

והפרס על כל הפרות החוק הוא…

הכשרה והלבנה ומחיקה של כל פשעי העבר, והכנת הקרקע לפשעי העתיד. זה לפחות מה שמדינת ישראל מתכננת.

אחרי שנים של התכתשויות משפטיות בין המפעלים ב"ניצני שלום" לבין המנהל האזרחי – התכתשויות שכזכור לא תורגמו לשום פעולת אכיפה משמעותית – הגיעו הצדדים ב-2008 להסכמה: לאזור תוכן תכנית מתאר חדשה (שבעלי המפעלים ישאו בכמחצית מעלותה) וכך יוסדרו כל הזכויות במקום.

זכויות היהודים, כמובן.

בספטמבר 2013 פירסמה מועצת התכנון העליונה ביו"ש את תכנית 194/1 ל"אזור התעסוקה 'מסילה' בטולכרם" – הוא "ניצני שלום". התכנית כולה מופיעה באתר מנהל התכנון של משרד הפנים (בחרו מחוז "יהודה ושומרון" והקישו 194/1 תחת "מספר").

התכנית נתקלה בהתנגדויות: המועצה האזורית עמק חפר (יחד עם ועד בת חפר) טענו שאין בתכנית כל מענה לסיכונים הסביבתיים שנשקפים מאזור התעשייה; עיריית טולכרם התנגדה לכוונה להגדיל משמעותית את אחוזי הבנייה באזור (עד 6 קומות), שבלי ספק תרחיב את טווח הפגיעה הסביבתית של המפעלים. עמותת "במקום" (ביחד עם נציגי התושבים בטולכרם), עמותת "אדם טבע ודין" וארגון "ידידי כדור הארץ" הגישו חוות דעת מפורטות שמבהירות מעל לכל ספק מדוע התכנית האמורה פסולה מראשיתה. הנה הפגמים העיקריים שבה:

  • חלק מן השטח המתוכנן נופל בשטח A, שנמצא באחריות אזרחית מלאה של הפלסטינים. הכללתו בתכנית מנוגדת לחוק ואיננה בסמכות.
  • אין הצדקה למקם איזור תעשייה פולט זיהום ופסולת בסמוך לשכונות מגורים.
  • המתכננים לא שקלו חלופות: חלופת האפס (פינוי המקום) או העתקת המפעלים לאזורי תעשיה מאושרים קיימים. למשל: אזורי תעשייה ברקן ושחק, שיש בהם שטחים פנויים למכביר, או אזור התעשייה יד-חנה, המרוחק כמה מאות מטרים בלבד מ"ניצני שלום".
  • התכנית מעתיקה כמעט את כל הבינוי הקיים ונצמדת לעובדות (הבלתי חוקיות) שנקבעו בשטח. זה לא מפליא, בהתחשב בכך שבעלי המפעלים ב"ניצני שלום" השתתפו בעצמם במימון הכנתה של תכנית המתאר, בעלות של 400 אלף שקל.
  • אין בתכנית כל מענה ממשי לבעית השפכים התעשייתיים של "ניצני שלום".
  • התכנית מציעה מנהלת פיקוח לאזור התעשייה שיהיה בה רוב – הפתעה! – לנציגי המפעלים ולא לרשויות התכנון או לציבור.

בהתנגדויות המקוריות הצביעו העמותות גם על האנומליה בתכנון אזור תעשייה בתוך השטח המוניציפלי של טולכרם ללא הליך תכנוני כולל לעיר – צעד שנוגד את החוק הירדני, אשר מכוחו נעשה התכנון בשטחי הגדה. אבל אז התברר שבמקביל לפרסום התכנית, הוצא צו אלוף שמעביר את אזור "ניצני שלום" בשלמותו לתחום השיפוט של המועצה האזורית שומרון. הצו הזה לא הובא לידיעת עיריית טולכרם (שוו בנפשכם ששר הפנים מוציא אזור תעשייה משטח השיפוט של עיריית כפר סבא מבלי ליידע אותה), ויש להבינו כהקדמת תרופה למכה: תכנית מתאר חייבת להיכלל בשטח שיפוט עירוני והזיקה לטולכרם רק מעמיסה על המנהל האזרחי חובות תכנוניות שאינן לפי רוחו כלל וכלל (אף כי הן-הן עילת קיומו המקורית). כך, בהנף קולמוס, יכול הריבון הצבאי לבצע ב"ניצני שלום" שיגור גיאוגרפי-וירטואלי מן המיקום הפיזי הממשי שלו אל מועצה אזורית מרוחקת.

אבל ההתנגדות העקרונית מכולן היא זו: אף מפעל באזור התעשייה לא הוקם בהיתר. נגד כל המפעלים באזור הוצאו צווי הריסה – 35 במספר. מתוכם בוצע רק צו אחד נגד מבנה נייח. בשנות ה-90' נדרשו המפעלים להכין תסקיר השפעה על הסביבה ולהסדיר את מערכת השפכים במקום כתנאי לאישור תכנית המתאר. דבר מזה לא נעשה, כך שאישור התכנית הנוכחית יהיה בבחינת פרס לעבריינות סדרתית, שאפילו אינו יכול לחסות תחת "צרכי ציבור" מאחר שכל עילתו היא כלכלית טהורה – להגן על רווחי המפעלים באזור.

מצב העניינים כעת הוא שמועצת התכנון העליונה קיבלה לידיה את ההתנגדויות ואמורה להחליט, במועד לא ידוע, על גורלו הסופי של אזור התעשייה. ניסיון העבר אינו מעודד – בשטחי הגדה אין כמעט אכיפה נגד עברייני בנייה יהודים (שדווקא יכולים לבנות כחוק בתחומי ההתנחלויות) בעוד שיש אכיפה דרקונית ממש נגד פלסטינים שאנוסים להפר את החוק כיוון שהמדינה מסרבת לתכנן את ישוביהם. וכשהעניינים מגיעים לבג"ץ, עמדת המדינה זוכה ליתרון אוטומטי, אפילו כשהעוול זועק לשמיים.

את אזור התעשייה "ניצני שלום" צריך לסגור. להרוס הכל, לפנות היטב את כל הפסולת והשפכים, ולהחזיר אותו נקי וחלק לידי הפלסטינים, שעל אדמותיהם הפרטיות ממילא נבנתה מחצית מן השיקוץ הזה. ולצרף אליו כמה מילות סליחה: על הפועלים שנהרגו ונפצעו ללא פיצוי, על משכורות הרעב והיחס המחפיר לעובדים במשך שנים, על מאות ואלפי הקורבנות שחלו במחלות נשימה ועור ועיניים וסרטן. ואז צריך לחזור מבויישים אל הגבול, אל הקו הירוק. ולהחליף את הדיסקט הקולוניאלי בדיסקט של שכנות ושוויון.

אחרי הכל, מהם הפלסטינים המתגוררים בסמיכות לישובים יהודיים בגדה? על פי קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הם "יבליות" שצומחות כל אימת שהמדינה זונחת את תפקידה – לרמוס ולעקור. ומהם תושבי טולכרם בשביל בעלי המפעלים ב"ניצני שלום", בשביל פקידי המנהל האזרחי? מהם בשביל שופטי בג"ץ? ובשבילכם – מה הם?

בערך הויקיפדיה של "יבלית" כתוב: "צמח זה הוא בעל יכולת שרידה גבוהה והדברתו קשה ביותר". אבל גננים מנוסים יעידו: אי אפשר להדביר לחלוטין יבלית. לא בכל מקום ולא לתמיד. מי יתן וייקברו ניצני השלום הרקובים מתחת למרבד מוריק של יבלית.

[תודתי לאלון כהן-ליפשיץ מ"במקום", לתגריד שביטה מ"קו לעובד" ולאסף אדיב מ"מען"]


תויק תחת:שוטף Tagged: התנחלויות, חומת ההפרדה, מאבקים חברתיים, נישול, רווחי הכיבוש

עקרבה: היד שריססה, היד שהפקיעה, היד שהציתה

$
0
0

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

מקור: "בצלם"

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

רועה צאן מא-טאווייל לצד כבשים חרוכות; מתנחלים מהסביבה ריכזו 17 כבשים מן הצאן שלו והבעירו מעגל של אש סביבן. צילום: The Land Research Center

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]


תויק תחת:שוטף Tagged: בקעת הירדן, התנחלויות, טרור יהודי, טרנספר, נישול

סילואן: תזכורת

$
0
0

המהומות בסילואן, עיסאוויה ושכונות אחרות במזרח ירושלים תפסו את הישראלים, כמו תמיד, בהפתעה. התקשורת והפרשנים מתחרים ביניהם מי סופר יותר בקבוקי תבערה ואבנים, נקודת מבט מצומצמת ושטחית להחריד, שמעידה על אמנזיה קשה (אך רצונית ונשלטת). ההשכחה וההדחקה עמוקות במיוחד במקרה של סילואן, מורסה מרוכזת של עוולות תכנוניות ומוניציפליות מזה 30 שנה. אי אפשר להבין שום דבר מן האירועים הנוכחיים מבלי להבין את מציאות חייהם של תושבי סילואן בעשורים האחרונים. אבל אי אפשר להבין את המציאות הזאת מכלי התקשורת, ששוב מתפקדים – כפי שקורה יותר ויותר בזמן האחרון – כשופרות תעמולה; מנגנוני מיסוך וטישטוש שמשאירים את תודעת הציבור במצב של בורות יסודית כל כך שכל דבר שטות יכול להיקלט בה בנוחיות ולהכות שורש. גם כשפותחים מיקרופון לתושבים הערבים, מלעיטים אותנו ב"תחושות", "חרדות" ו"איומים", כאילו מדובר כאן במערבולת רגשית בסדרת טלוויזיה לבני נוער, שאין מאחוריה נתונים קשים על פשעים מתמשכים של המדינה נגד תושביה.

איך מועלת התקשורת בתפקידה? (הדברים נכונים לכל כלי התקשורת להוציא את "הארץ", שממילא פחות מ-5% מצרכני החדשות נחשפים אליו). למשל, בכך שבכל מהלך הסיקור הנוכחי היא מתעלמת לחלוטין מן הפיל שבחדר – "מתחם קדם" המפלצתי שעומד לקום בשטח חניון גבעתי, במרחק 20 מטר מחומות העיר העתיקה, מפלצת תכנונית של פלדה וזכוכית בת 7 קומות ו-16,600 מ"ר בנוי; בכך שאינה חוקרת כיצד ומדוע צמח שטח הבנייה של הפרויקט פי 3 ממה שאושר בוועדת השימור העירונית; וכיצד בכלל התגלגל חניון גבעתי לידיה של עמותת אלע"ד – על אף שהוא נמצא מחוץ לשטח הגן הלאומי "עיר דוד" שבו קיבלה העמותה סמכויות ניהול. התקשורת ממשיכה לפמפם את המיתוס הארכיאולוגי של "עיר דוד" – מיתוס שמושך חצי מיליון מבקרים בשנה והשתפכויות מרטיטות של מנהיגים ואישי ציבור – מבלי להזכיר שעד כה, אחרי 150 שנות חפירה בתל המכונה "עיר דוד", לא נמצא במקום ממצא ארכיאולוגי אחד שמעיד על מלכות דוד או שלמה (כמו כן, מרבית העדויות לנוכחות יהודית במקום הם מן המאות 7-9 לפנה"ס ולא מתקופת דוד ושלמה, המאה ה-10 לפנה"ס).

על פרוייקט קדם וחניון גבעתי פרסמתי תחקיר נרחב לפני שנתיים ו-9 חודשים; מעבר לחמסנות המוכרת של אלע"ד, נחשפה בתחקיר גם מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בג"ץ, בערוותה; עשרה קבין של עצימת עיניים והיתממות ירדו על בית המשפט הישראלי בשבתו בדין זכויות הפלסטינים, ותשעה מהם נטל בג"ץ בפרשת חניון גבעתי. השאלות הפתוחות והמטרידות שהועלו שם – עודן פתוחות. כל השתלשלות האירועים הזאת היתה ראויה מאד להתערבות של מבקר המדינה, או לפחות, לתחקיר עיתונאי ראוי לשמו. דבר מזה לא נעשה, ועכשיו צווחים כולם על הפלסטינים ש"מפירים את הסדר".

התקשורת גם אינה מזכירה את השתלטות אלע"ד על מעיין הגיחון שבסילואן ב-1995, חסימת הגישה לתושבים המקומיים בתואנה של "אתר ארכיאולוגי", ו-17 שנים מאוחר יותר, פתיחתו במקום של "מקווה טהרה" למבקרים היהודים ב"עיר דוד" (בור טבילה קטן ששימש אמתלה להקמת מבנה גדול נוסף). ואת תפקידה של רשות הטבע והגנים בכל התועבה הזאת – הס מלהזכיר.

על תולדות ההתנחלות בסילואן כתבתי ארבעה פוסטים ארוכים במהלך השנים. לא אנסה לסכם אותם כאן, כי מדובר בהרבה מאד חומר. בראשי פרקים:

סילואן (1)
כל הסטורית ההתנחלות והגזל בסילואן, הארכיאולוגיה הפוליטית והאבטחה המופרטת

סילואן (2)
הרדיפות הפוליטיות, הניסיון להפרטת הגן הלאומי, מניפולציות ברשות העתיקות, השתלטות תת-קרקעית

סילואן (3)
ההשתלטות על חניון גבעתי ותכנון מתחם קדם, בהכשר בג"ץ

סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
פועלה של רשות הטבע והגנים כזרוע לנישול ערבים

האם אפשר לצפות שאזרח מן השורה יקרא ויתעמק בכל אלפי המילים האלה ביום אחד או יומיים? לא. אבל השאלה היא אחרת: מדוע אותו אזרח הגיע למצב כזה של בורות שרוב המידע שנמצא בטקסטים האלה יהיה לו חדש ובלתי מוכר? מי הביאו למצב הזה, מי במשך שנים מנע ממנו את הידיעה וההבנה, ומי ממשיך להחזיק אותו באפלה? חזרנו לתקשורת. אם רשויות המדינה וזרועות הביצוע שלה אחראיות על ניקוי שכונות מזרח ירושלים מערבים, התקשורת אחראית על ניקוי התודעה היהודית ממה שקורה לערבים. האחד ניזון מן השני ומאפשר אותו בו זמנית.

מה הפיתרון? כמו שכתבתי מזמן, הפתרון מחוץ למסגרת ולא בתוכה. טיפוח והרחבה של המדיה האלטרנטיבית, הפצת מידע ודיווחים במסלולים "עוקפי-מיינסטרים", ובמקביל, דילול דרסטי ברמת הצריכה של הלהג התעמולתי ששוטף אותנו מכלי התקשורת – בייחוד בזמני משבר שכאלה – ומתגדר בכינוי חסר השחר, "דיווח עיתונאי". אם לא יועיל, לא יזיק.

[מילה לציניקנים: כן, הרבה יודעים ולא אכפת להם. כן, הרבה לא יודעים ולא אכפת להם שהם לא יודעים. אבל לא, לא כולם כאלה. אני כותב אל ועל אלה שלא יודעים וכן אכפת להם. גם הם הרבה, אפילו שאף אחד לא סופר אותם].


תויק תחת:שוטף Tagged: מזרח ירושלים, נישול, תקשורת

רוצה לתרגם אותי?

$
0
0

מדי פעם שואלים אותי למה אני לא כותב את הפוסטים באנגלית. אני עונה שאת העבודה הפוליטית שלי אני מכוון בראש ובראשונה לקהל הישראלי, זה שניזון בעיקר מן התמונה החלקית והמעוותת שמספקים כלי התקשורת המרכזיים בעברית. את התמונה הזאת אני מנסה לתקן, בדרך הנגישה ביותר למי שצורך חדשות בעברית.

זה לא אומר שאני חושש מחשיפת החומרים האלה לקהל בחו"ל. להיפך, כל חשיפה נוספת משרתת את המטרה הפוליטית של הבלוג; החתירה לאמת ולצדק אינה מכירה בגבולות גיאוגרפיים או לשוניים. יחד עם זאת, מכיוון שאני משקיע את עיקר מאמציי בתחקירים, איסוף חומר וכתיבה (וזאת בשעות שפנויות מעבודתי האקדמית), לא נותר לי זמן לתרגם בעצמי.

על כן, מלאכת התרגום מוטלת על רצונם הטוב של אחרים. קראת כאן פוסט שחשוב לך לחשוף לדוברי אנגלית או כל שפה אחרת שאת/ה שולט/ת בה? שנס/י מותניים, טול/טלי מקלדת והחל/י לתרגם. ברכתי נתונה לך מראש.

אלה הבקשות שלי ממך:

  1. תרגמ/י היטב. אני לא אבדוק אותך ולא אעבור על התרגום, אני סומך עליך.
  2. חשוב: לא להשמיט קישורים, בלעדיהם אין לבלוג זכות קיום. בתרגום לאנגלית אפשר לחפש מקבילות בעברית. אתרי חדשות כמו "הארץ" ו-Ynet קיימים גם בגירסה אנגלית, ודו"חות של ארגוני זכויות אדם ישראליים גם הם בדרך כלל מופצים בשתי השפות. בכל מקרה שיש מקבילה באנגלית, קשרו אליה. אם אין, שמרו על הקישור המקורי בעברית והוסיפו בסוגריים (Hebrew).
  3. צילומים: אני נוהג להעלות צילומי חדשות בציון קרדיט מלא. אם האתר שבו יופיע התרגום אינו מתיר להעלות צילומים לא מקוריים, התייעצו אתי לגבי פיתרון. לפעמים אפשר למצוא צילומים חלופיים, לפעמים אפשר להשמיט. אנא אל תחתכו חומרים גרפיים מן הפוסט ללא אישורי.
  4. אנא תנו לי קרדיט בראש הטקסט והוסיפו קישור לפוסט המקורי בעברית.
  5. תשלום: אני לא גובה תשלום מאתרים שאינם למטרת רווח (בלוגים ואתרי מדיה אלטרנטיבית). אם הפוסט המתורגם מתוכנן לעלות באתר מסחרי, ייגבה תשלום בהתאם.

תודה,

עידן


תויק תחת:שוטף Tagged: כתיבה

שגַעַת הבחירות, נשף המסיכות

$
0
0

ראשית, צריך לומר את המובן מאליו: הקואליציה לא מתפרקת בגלל חוק הלאום. הרעיון שקואליציה בישראל תתפרק בגלל סוגיה סמלית כזאת, שחשיבותה בעיקר הצהרתית ולא מעשית – הוא רעיון מופרך. הדמוקרטיה הישראלית ממילא כפופה לזכויות היתר של הרוב היהודי; קואליציות לא מתפרקות על חוקים שמכריזים את המובן מאליו. לפני שלושה חודשים, כשהאבק שכך על חורבות עזה, צפיתי שפני הקואליציה לפירוק ובחירות חדשות. אף אחד לא צייץ אז על חוק הלאום; משמע, התירוץ פוברק אחרי שהדרך כבר היתה סלולה.

העובדה שכל שרי הממשלה, כאיש אחד, טוענים השכם והערב שזאת העילה לפירוק הקואליציה מלמדת שני דברים: אחד, שהם עדיין חושבים שכולנו מטומטמים, ושניים, שהם חולקים כולם אינטרס משותף, עמוק יותר מן המחלוקות המפוברקות סביב חוק הלאום.

מה שקורה בפוליטיקה הישראלית בשבועות האחרונים הוא נשף מסיכות מופרך. המסיכות זולות, נקנו ב-5 שקלים בדרום תל-אביב, לא מסתירות את הגיחוכים הציניים שמאחוריהן, ובכל זאת כולם מתעקשים לעטות אותן ולהפריח דברי להג ריקים לכל עבר. כל מנהיגי סיעות הקואליציה מקפידים להבהיר שהם אינם מעוניינים בבחירות, שבחירות זה הדבר הכי מזיק למשק עכשיו, שבאמת, אין סיבה לפרק את הקואליציה כי ממילא הקואליציה הבאה שתוקם תהיה דומה-עד-זהה לה – ובכל זאת, כולם עושים כל מאמץ כדי להאיץ ולהבטיח את התרסקותה של הקואליציה והקדמת הבחירות.

אם כולם פועלים כאיש אחד, כנראה שכולם מונעים בידי אינטרס אחד. והשאלה הפשוטה, שאותה נמנעים בעקביות הפרשנים מלשאול, היא מדוע הקואליציה דוהרת בששון אל התהום? ניסיונות התירוץ עלובים. חוק מע"מ 0 הוא חוק גרוע, אבל משמעותו התקציבית אינה גורלית; קואליציות כבר בלעו צפרדעים גדולות הרבה יותר. גביית כספים מקק"ל והנפקת חברות ממשלתיות בבורסה אינן סוגיות שבהן יש חילוקי דעות אמיתיים בין השותפות לקואליציה. מיסוי תיירות המרפא הוא נושא שנוי במחלוקת, אבל הליכוד וישראל ביתנו צודקות – מקומו בחקיקה נפרדת ולא בחוק ההסדרים. ובכל מקרה – על זה לא מפרקים קואליציה.

התמונה המצטיירת היא זאת: כל השותפות לקואליציה מעוניינות בהקדמת הבחירות, ו"יש עתיד" מעוניינת מאד. כן, בדיוק ההיפך ממה שמלעיטים אתכם הפרשנים. לא מדובר בחבורת שלומיאלים שיוצא להם ההיפך ממה שהם רוצים. לא מדובר באנשים שצופים מן הצד בתהליכים הסטוריים בלתי-נמנעים. ובעיקר – אין שום מחלוקת אידאולוגית אמיתית בין שותפות הקואליציה (וזו הסיבה שכולן, אחרי פירוק והרכבה מחדש של הלגו המפלגתי, ירכיבו גם את הקואליציה הבאה).

הגיע הזמן לקבור כבר את המשפט המטומטם "אף אחד לא רוצה בבחירות עכשיו, אבל…". מטרתו היחידה היא לסמא את הציבור: לטשטש את הקשר הסיבתי בין הדינמיקה לפירוק הממשלה ובין מחולליה ביודעין – השרים באותה ממשלה.

כך יש להבין את ההיערמות הזריזה של "סוגיות בלתי פתירות" על שולחן הממשלה – סוגיות שצצו משום מה דווקא עכשיו. אולי המרתיחה מכולן היא סוגית חוק הלאום – הן הגירסה של אלקין והן גירסת הנגד של לבני. מדובר בוויכוח סמלי שהשלכותיו המעשיות זניחות – חומר אידאלי לטורי דעה נסערים (כמו שאר "חוקי הדמיקולו", הקרדיט לרועי צ'יקי ארד). כל זה נוח מאד לראש ממשלה שמתמחה בהסטת הדיון הציבורי שוב ושוב מסוגיות דוחקות של הקיום היומיומי כאן לאיומים פיקטיביים על "הזהות היהודית" או על "המפעל הציוני".

זה נוח עוד יותר לציפי לבני, ששוב מסירה את האבק מפנטזיית "התקווה הלבנה" והשפויה של השמאל, בהתייצבה, כביכול, מול הלאומנים של הימין. אבירת זכויות האדם הזאת, נזכיר, צברה את הקילומטראז' הארוך ביותר בממשלות הדמים של העשור האחרון: דמם של כ-3,600 אזרחים חפים מפשע על ידיה הצחורות: 1,200  במלחמת לבנון השניה (לבני שרת חוץ), כ-800 ב"עופרת יצוקה" (לבני שרת החוץ) וכ-1,600 ב"צוק איתן" (לבני שרת המשפטים). סרבנית השלום העקבית הזאת (ראו כאן תיעוד מפורט), המבוקשת על פשעי מלחמה, שוב תרוץ לכנסת על טיקט השלום, או תהליך השלום, או הנכונות להיכנס לתהליך שלום, או האומץ להצהיר על נכונות להיכנס לתהליך שלום, וכיוב'. למעשה, לבני כבר הזדרזה לפרש את מהלכיה שלה כשהכריזה ש"הבחירות הבאות יתבססו על ההבנה שיש מאבק בין היהודי לדמוקרטי". קיראו זאת מן הסוף להתחלה: המאבק בין היהודי לדמוקרטי מתבסס על ההבנה שיש בחירות.

ולפיד? נו, כאן מדובר בשוחר זכויות אדם ידוע; עוד בקמפיין הבחירות שלו הכריז האיש ש"אם נעלה את אחוז החסימה אז חנין זועבי לא תתעסק באיך עולים על המרמרה 2, אלא בזכויות נשים ערביות". זאת ה"דמוקרטיה" שלפיד נלחם עליה כעת כנגד חורשי רעתה: דמוקרטיה שבה כל הערבים צריכים להצביע למפלגה אחת (להבדיל מהיהודים), ולהתעסק רק בזכויות נשים ערביות.

המפלגות של לבני ולפיד כל כך מחויבות לשוויון האזרחי של ערביי ישראל, שהדבר אינו יורד מסדר יומן. למעשה, שורה שלמה של החלטות ממשלה – אותה ממשלה שלבני ולפיד מכהנים בה, כן? – מעידות על כך ש"יש עתיד" ו"התנועה" לא יתפשרו כמלוא הנימה על זכויות שוות לערבים בכל תחומי החיים. למשל:

  • לבני ולפיד הצביעו בעד הריסת היישוב הבדואי אום אלחיראן והקמת יישוב יהודי תחתיו – מעשה טרנספר באזרחים ערבים שיושבים כחוק על אדמה שהוקצתה להם בידי המדינה, שעכשיו בועטת אותם החוצה.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ("מתווה פראוור"), שגובשה מעל ראשיהם של האזרחים הערבים שאת גורלם היא חותכת, ללא השתתפותם, תוך התעלמות מתביעות בעלות שהם מנהלים בבתי המשפט מזה שנים ארוכות, ונתנה הכשר למבצע הריסות עצום בממדיו, יותר מ-1,000 בתים מדי שנה ביישובים הבדואים בנגב.
  • לבני ולפיד עומדים להצביע בעד הקמת עוד 11 יישובים בנגב (הרחבה של תכנית "מבואות ערד"); מדובר בלא פחות מקטסטרופה תכנונית שכל הגורמים המקצועיים מתנגדים לה, כולל ראשי רשויות מקומיות בנגב. מטרתה המוצהרת בגלוי היא לטאטא את 8,000 הבדואים המתגוררים באזור בכפרים לא מוכרים, כחלק מתכנית-העל לייהוד כל מרחב בקעת ערד ודרום הר חברון, עליה כתבתי כאן.
  • לבני ולפיד לא התנגדו להשעיית ח"כ חנין זועבי מדיוני המליאה למשך 6 חודשים בשל התבטאויות שלא נעמו לאוזניים ציוניות. בוועדת האתיקה, שהחליטה על ההשעיה, יושבת נציגה של "יש עתיד", ח"כ קארין אלהרר.
  • לבני ולפיד הצביעו בעד הארכה בשנה נוספת של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל", או בכינויו ההולם יותר, "החוק לשמירת הרוב היהודי ודחיקת המיעוט הערבי החוצה", חוק ששם ללעג את כל המלל של הליברלים-לרגע בממשלה.
  • בעוד לבני ולפיד מברברים על זכויות דמיוניות של ערבים דמיוניים, הממשלה שלהם, כמו כל קודמותיה, מפלה באופן קיצוני את היישובים הערביים בהקצאת תקציבים. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם לאחרונה חשף כי למרות ש-15% מאוכלוסית ישראל מתגוררת ביישובים ערביים, רק 0.3% מדירות הדיור הציבורי נמצאות בהם. חלקם של אותם יישובים ערביים בתקציבים ממשלתיים נמוך באופן עקבי מ-15% (אף כי היה צריך להיות גבוה יותר, שכן רמת התמיכה הממשלתית אמורה לעלות ביישובים מוחלשים): 2% מכלל ההלוואות של משרד השיכון לבניה עצמית וקבלנית בפריפריה, 9% מתקציבי הפיתוח למוסדות ציבור, 2.7% מתקציבי הרווחה, פחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בחקלאות, ופחות מ-0.5% מתקציבי התמיכה בתרבות.

עד כאן הקשר הרופף-משהו בין ההצהרות של פוליטיקאים יהודים בעד שוויון אזרחי מלא לערבים לבין מעשי הממשלות שהם עצמם חברים בהן ומעצבים את מדיניותן. הצהרות לא עולות כלום; להיפך, הן מכניסות רווחים – אלקטורט שמן של שמאלנים תועים ומסוממים, שלא טורחים לבדוק מה עומד מאחורי ההצהרות.

הסיפור האמיתי: התקציב האנטי-חברתי

התשוקה שבוערת בעצמותיהם של נתניהו-בנט-לבני-לפיד להקדים את הבחירות מובנת לגמרי על רקע המשבר התקציבי שחולל מבצע "צוק איתן". על הדינמיקה הזאת כתבתי לפני שלושה חודשים, יומיים אחרי תום המבצע, בפוסט נרחב שניתח את שיטת המשטר החדשה שהתקבעה בישראל בעשור האחרון: הרפתקאה-צבאית-יקרה-להחריד- בור-תקציבי-פירוק-קואליציה וחוזר חלילה. באותם ימים (שנראים כה רחוקים), כשכולם היו עסוקים בהשגים הבטחוניים של המבצע (עיסוק סרק; לא היו שום השגים), החל שעון החול של הקואליציה לתקתק לאחור.

אני מדביק כאן את תמצית הניתוח ההוא (וממליץ לחזור ולהיזכר בפרטים – שהרי הכל נשכח כה מהר כאן):

"ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה."

התחזית הזאת מתממשת לנגד עינינו. העובדה שהיא לא נזקקה להתפתחויות של השבועות האחרונים מעידה ששורשיה עמוקים יותר מן הקצף החדשותי שעל פני המים. אין לנו עניין כאן עם קילקול ספציפי בקואליציה הנוכחית אלא עם דפוס שלטוני שהולך ומתקבע כחלק משיטת המשטר הישראלי. התירוצים של כל קואליציה מתחלפים; הדפוס קבוע.

מה שלא צפיתי באותו פוסט הוא שהתירוץ הפומבי לפיצוץ הקואליציה יהיה לא פחות מהעדפה "ללכת לבחירות ולא לפגוע בשכבות החלשות ובמעמד הביניים בישראל." כאן באמת שברה "יש עתיד" שיא חדש של ציניות – לזמבר את התקציבים החברתיים ואז לפוצץ את הקואליציה מתוך דאגה לשכבות החלשות ומעמד הביניים.

הנה לכם תזכורת איפה באמת נמצא הלב של לפיד ושותפיו לקואליציה. סעיף נחבא אל הכלים בחוק ההסדרים מקפיא לארבע שנים את מספר עובדי השירות הציבורי. המשמעות: לא תהיה קליטה של עובדי קבלן בהעסקה ישירה; 400 אלף עובדי הקבלן במגזר הציבורי ימשיכו להתקיים בתנאי שכר והעסקה של עבדים-בפועל. יתירה מזאת, הגידול הטבעי באוכלוסיה לא יאוזן בגידול מתאים בשירות הציבורי, מה שבהכרח יפחית את יעילותו וישמש אמתלה להפרטות נוספות. לא שמעתם ציוץ של מחאה מצד שרי הממשלה נגד הסעיף הזה מן הסיבה הברורה שכולם מסכימים עליו; כולל שר החינוך שהתחייב להעביר את כל מורי הקבלן להעסקה ישירה בתוך שנתייים, התחייבות שאין לכנותה, לאור חוק ההסדרים הנוכחי, אלא שקר עז-מצח.

על מה עוד מסכימים בממשלה? "יש עתיד", "הבית היהודי" ו"התנועה" העבירו הצעת חוק לאסור על "שביתות פוליטיות" – גרזן ניאו-ליברלי מוכר שנועד לשבור את הרסן היחידי על הכוח הבלתי מוגבל של ההון – העבודה המאורגנת. חוק כזה, אם יעבור, יאסור מכל וכל שביתת סולידריות של מגזר אחד עם מגזר אחר או שביתה במחאה על מדיניות כלכלית חובקת-כל (כפי שקורה לא אחת באירופה) – תנאים אידאלים של "הפרד ומשול" להנצחת פערי הכוח העצומים במשק הישראלי.

על זה הם מתאחדים, בקואליציה, ולזה הם מעדיפים שלא תשימו לב. לא טוב להם להיראות בעלי ברית בשעה שהם מצחצחים חרבות לקראת מערכת הבחירות, ועל כן הם מעצימים את "חילוקי הדעות" הטפלים שביניהם, חילוקי דעות נטולי כל השלכה מעשית, לממדים אבסורדיים. לבני ובנט שולפים ציפורניים באולפני החדשות, מתכתשים על "יהודית ודמוקרטית" לעומת  "דמוקרטית ויהודית", ובאותה עת ממש, בוועדות הכנסת ובמליאה, קוברים עמוק יותר ויותר את מעמד הביניים והשכבות המוחלשות. הממשלה האנטי-חברתית ביותר שהיתה בישראל מוכרת לעם אגדה מופרכת על "מחלוקות מהותיות" בנושאים מדיניים (שקר: סטגנציה מדינית, מלווה בהתפרצויות טרור תקופתיות, היא התכנית המדינית המועדפת על כולם) כדי שאף אחד לא יערער על המונוליטיות הכלכלית שלה.

דקה אחרי הבחירות, כמובן, כל אותן "מחלוקות" פיקטיביות יהיו כלא היו. החשודים הרגילים יתייצבו בבית הנשיא להרכבת הקואליציה החדשה: חיוכים, צ'אפחות, שוב עשינו את זה, שוב עבדנו על הפראיירים האלה שמשלמים מיסים (וקבלו את כחלון, הלפיד החדש, עוד מיתוס חברתי שנבנה בעזרת התקשורת). אפשר להמשיך במפעל חיינו: להזרים את הכסף מכיסו של האזרח לתעשיות הביטחון ולטייקונים. על זה אין ויכוח, בזה כולם מפלגה אחת גדולה. בתחילת "צוק איתן" כתבתי כיצד השכלול הטכנולוגי של זירת הקרב מחולל אינטרסים כלכליים רבי-עוצמה שמנציחים את התבססות המשק הישראלי על תעשיות הביטחון. מדהים לראות איך גם העניין הזה נמכר לציבור כ"שירות חברתי" (חייבים להמשיך לייצר פצצות כי זה מספק מקומות תעסוקה – כאילו תעשייה אזרחית לא יכולה לעשות זאת).

התקשורת מתמסרת, כמובן. כשנזרקת לחלל האולפן מילת הקסם "בחירות", גם מעט התבונה והיושרה שעוד נותרו בקודקודם של הפרשנים מתפוגגות דרך החלון. משימתם ברורה להם לגמרי: להלעיט את הציבור עד אובדן הכרה בכל מה שאיננו הנושא האמיתי של הבחירות. כך הנושא האמיתי – חלוקת ההון בחברה ותעשיית הפחד שמנציחה אותה – לעולם לא יעלה לדיון. שהרי אז, חלילה, הציבור עוד עלול לדרוש שינוי אמיתי, שקשור במשהו לחיים שלו.

 


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", מאבקים חברתיים, תקשורת

ובינתיים, ביקום מקביל

$
0
0

אתמול ירה כוח משטרה במוחמד ג'אמל עובייד כשעמד מחוץ לביתו בכפר עיסאוויה שב"מזרח ירושלים". כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בפנים, מתחת לעינו.

עובייד הוא ילד בן 5. ככה הוא נראה.

 

חודש לפני כן, ב-14 בנובמבר, ירה צה"ל בראשה של מייאר עמראן תואפיק אל-נטשה בכדור מתכת מצופה גומי, בשעה שנסעה במכונית של סבה, יחד עם סבתה, אמה, ואחד מאחיה, במחנה הפליטים שועפט. היא נפגעה קשה וגולגלתה נסדקה.

אל-נטשה היא ילדה בת 10.

יממה לפני כן, ב-13 בנובמבר, ירה צה"ל בפניו של סאלח מחמוד בעיסאוויה. כדור ספוג לפיזור הפגנות פגע בו בין שתי עיניו.

מחמוד הוא ילד בן 11. הוא איבד את מאור עיניו. ככה הוא נראה.

zz

חודשיים לפני כן, ב-7 בספטמבר, מת מוחמד סונוקרוט, לאחר שהיה במצב של מוות קליני במשך שבוע. מג"ב ירה בראשו כדור ספוג לפיזור הפגנות ב-31 באוגוסט בשכונת ואדי ג'וז ב"מזרח ירושלים".

סונוקרוט היה נער בן 16. הוא מת מדימום תוך-מוחי כתוצאה משבר בגולגולת שגרמה פגיעת הכדור. ככה הוא נראה.

מוחמד סונוקרוט כנראה לא שמע על כך שכדורי ספוג לפיזור הפגנות מוגדרים כנשק אל-הרג. ודאי גם לא ידע שבאחרונה הכניסה משטרת ירושלים לשימוש סוג חדש וקטלני יותר של כדורי ספוג (שחורים), לאחר ששוטרי מג"ב התלוננו שהסוג הקודם (הכחול) אינו מרתיע מספיק.

ב-11 בנובמבר ירה צה"ל במוחמד ג'וואברה, בן 19, בשעה שהיה בביתו במחנה הפליטים אל-ערוב, צפונית-מזרחית לחברון. שעתיים לפני כן השתתף בעימותים בכניסה למחנה, ולאחר שנפצע ברגלו, חזר הביתה. תחקיר "בצלם" העלה שג'וואברה עמד בקומה השנייה לביתו ומזג תה בשעה שכדור בודד, שנורה בידי חיילים מגג סמוך, חדר דרך החלון ופגע בו בחזהו. הוא מת תוך דקות ספורות.

הירי היה ללא אזהרה מוקדמת וללא כל סיבה נראית לעין. בניגוד לגרסת הצבא, ג'וואברה לא היה מעורב בעימותים בזמן שנורה אלא שהה בביתו. גם החיילים שחיפשו נשק בביתו לא מצאו דבר. אין דרך לתאר את האירוע הזה אלא כרצח בדם קר.

בלילו של אותו יום, בין ה-11 ל-12 בנובמבר, ירד אחמד חסונה, בן 20, להשליך אשפה מתחת לביתו שבעיירה ביתוניא. לפתע, ללא כל אזהרה, חיילים שארבו לו מאחורי פחי האשפה ירו בו ארבעה כדורים ופצעו אותו אנושות בירכיים ובמותניים. לאחר מכן עלו החיילים לבית והחרימו את ציוד הווידאו שבו היו שמורים צילומי האבטחה מסביב לבית, אשר בהם, ככל הנראה, תועד האירוע. מה שבטוח בטוח, אף אחד בצה"ל לא רצה לחזור על הפאדיחה הקודמת בביתוניא, כששוטר מג"ב רצח שני צעירים והופלל באמצעות צילומי האבטחה. יש הפקת לקחים בצה"ל.

הכוח שפעל בביתוניא (שטח A) חיפש כנראה מישהו אחר; את בני הבית שאלו איפה סאמר, אבל לא היה שם שום סאמר. אחרי חצי שעה עצרו החיילים תושב של בית סמוך ולקחו אותו איתם. לגירסת צה"ל, לפיה ניסה חסונה לברוח, אין כל תימוכין. ממילא לא נטען שהוא היווה סיכון וגם העובדה שאחרי האירוע לא חקר אותו צה"ל מלמדת שלא היה מבוקש.

חסונה מאושפז עם פגיעה בחוט השדרה; אין לדעת אם יוכל עוד ללכת.

* * *

ליהודים משחקי פאזל קואליציוניים, לערבים כדורים תועים (או לא תועים) בראש. הפושעים לא יובאו לדין, עוד הרבה ילדים יהפכו לנכים. שגרה בארץ ישראל. סליחה על ההפרעה.


תויק תחת:שוטף Tagged: טרור יהודי, מזרח ירושלים

בוגדים במדים

$
0
0

"התכלית האסטרטגית של המבצע היא ביסוס ושיקום ההרתעה".
(אלוף עמוס ידלין מרגיע, עם פתיחת "צוק איתן")

"הושגה הרתעה חסרת תקדים".
(אמנון לורד מרגיע, במהלך "צוק איתן")

 "יש הישג מדיני צבאי גדול והישג מדיני למדינת ישראל".
(ראש הממשלה נתניהו מרגיע, יומיים אחרי סוף "צוק איתן")

"ההרתעה כרגע מאד חזקה".
(הרמטכ"ל בני גנץ מרגיע, חודש אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה וביטחון".
(ציפי לבני מרגיעה, 3 וחצי חודשים אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה".
(שר הביטחון יעלון מרגיע, 4 חודשים אחרי "צוק איתן")

רק שאין הרתעה (אופס)

המנהיגים והפרשנים  תמיד דיברו על הרתעה בדרום. לפני המבצע האחרון וגם אחריו, ולפני הקודם ולפני זה שלפני הקודם, ואחריהם גם. זה מה שמנהיגים ופרשנים עושים.

הציבור קצת יותר סקפטי. אבל הציבור שוכח, והשלטון מורח, ובסוף גם הציבור נפתה ומאמין. יש הרתעה בדרום. עובדה. עובדה. עובדה. עובדה.

עד שבא הוירוב הזה ודפק לנו את הפנטזיה. תא"ל איתי וירוב (זוכרים את "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה"?), מפקד אוגדת עזה שנכנס לתפקידו במהלך "צוק איתן", ניהל שלשום שיחה גלוית-לב עם תושבי נחל עוז. מן השיחות הנדירות האלה, שבהן קצין בכיר נותן דרור למחשבותיו ולא רק מדבר למצלמות. וירוב, תושב עוטף עזה בעצמו, ידע שהוא לא יכול, ולא רשאי מוסרית, למכור לשכנים ולידידים שלו את עיסת השקרים הרגילה. אז יצאו לו, עם או בלי כוונה, כמה דברי אמת. אמירות פשוטות, טריוויאליות לגמרי בשביל מי שמתבונן במציאות בדרום בעיניים פקוחות. אבל דברי כפירה של ממש כשהם באים מלב הממסד הבטחוני.

וכך הוא אמר, בין השאר:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

על טקסטים מתונים מזה נהוג לצלוב אצלנו על עמוד הקלון: סמולני-תבוסתני-תוקע-פגיון-בגב-מרעיל-בארות. במשך שנים כתבתי בבלוג הזה על השקר הארור הזה של "ההרתעה" מול עזה. אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי מיד אחרי "עופרת יצוקה"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי בסבב הההסלמה במרץ 2011; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי במהלך מבצע "עמוד ענן"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי לפני, וגם במהלך, מבצע "צוק איתן". ובל יהין עוד מישהו להטיח את השאלה "אז מה אתה מציע?", שגם היא קיבלה מענה מפורט.

מכיוון שאין הרתעה, והקברניטים יודעים זאת היטב, טענתי שמטרת המבצעים בעזה איננה מה שמספרים לנו באופן גלוי, אלא משקפת התלכדות של אינטרסים מדיניים וכלכליים להנצחת העימות:

"מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת…

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני."

אבל אני מה אני, סמולן שלא מבין בביטחון ולא מבין בהרתעה ולא אכפת לו מהעם שלו ורק מרחם על ילדים מסכנים בעזה.

הממ. ווירוב, מה הוא? כשהוא אומר שאין הרתעה, ושהסיבה היא שאין לעזתים מה להפסיד, כי מצבם גרוע כל כך, ושאין להם אלטרנטיבות?

האספסוף יגיד: הוא בוגד. השמאל הציוני יגיד (וכבר אמר): אמיץ.

אבל אני דווקא מסכים עם האספסוף. וירוב הוא בוגד. רק מהסיבות ההפוכות. תיכף נגיע לזה.

אם לא הרתעה, אולי סיכול?

תא"ל וירוב ממשיך ושואל באותה השיחה: אם המבצע לא הרתיע, מה הוא השיג? והנה תשובתו:

"המערכה האחרונה, יותר משהיתה הכרעתית, יותר משהיתה הרתעתית, היא היתה מערכה סיכולית. היא מערכה שסיכלה כוונה זדונית, בסדר גודל באמת, עם השפעות אסטרטגיות על מדינת ישראל, והמערכה הזאת, לקחה אותם, לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה… למנהרות נעשה נזק חמור והאיום הוסר לעת עתה, סיכלנו זאת, אך לא ידענו להעריך את בשלות המנהרות. זה היה אתגר משמעותי וקשה מאוד שלא היינו ערוכים אליו. אבל לעת עתה האיום הזה הוסר."

הדברים האלה נשמעים יותר כניסיון מאולץ להצדיק מבצע כושל (ורצחני) מאשר הערכה אמינה של המצב.

ראוי להזכיר כי אותן 32 מנהרות התקפיות שצה"ל פוצץ במהלך המבצע היו בכשירות מבצעית במשך תקופה ארוכה לפניו, ובכל זאת לא נעשה בהן כל שימוש. למעשה, להוציא את אירוע חטיפת גלעד שליט, אף אחת מעשרות המנהרות ההתקפיות של החמאס לא שימשה לפיגועים לפני "צוק איתן". רק במהלך המבצע החליט החמאס להפעיל את המנהרות (חמש פעמים). במלים אחרות: החמאס פיתח נשק אסטרטגי ושמר אותו, בקור רוח ובשיקול דעת, ליום צרה שבו תהיה הצדקה להפעלתו. מי שנתן את ההצדקה היתה ישראל, שפתחה במבצע "צוק איתן".

 

שר הביטחון ואופק החשיבה הביטחונית בישראל: תצלום משותף. צילום: אלון בסון, משרד הביטחון

 

לאור העובדות האלה, טענתו של וירוב כי מבצע "צוק איתן" "סיכל" את איום המנהרות הופכת את הסיבה והמסובב. לא, האיום היה קיים קודם לכן אבל כמו כל נשק אסטרטגי משמעותי, היריב לא עשה בו שימוש כדי לא "לשבור את הכלים". מי ששבר את הכלים היתה ישראל, ובכך לא סיכלה אלא דווקא הפעילה את המרעום של איום המנהרות. ממש כשם שמבצע "צוק איתן" הסלים את איום הטילים החמאסי, שהגיעו לראשונה עד גוש דן, כך הוא הסלים את איום המנהרות. התודות לנתניהו, יעלון וגנץ.

גם טענתו השנייה של וירוב, שאיום המנהרות "לעת עתה הוסר", היא הטעיה במקרה הטוב. דיווחים רבים מן החודשים האחרונים מעידים על כך שהחמאס חידש במרץ את חפירת המנהרות, וכוחות צה"ל בגבול הרצועה אף קיבלו התראות על כך. קצין הנדסה בכיר העריך לפני 3 חודשים שיש עוד מנהרות חוצות גדר מעזה.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר בשבוע השלישי ללחימה בעזה פירסמתי פוסט נרחב על איום המנהרות והספינולוגיה האסטרטגית שנטוותה סביבו. כתבתי שאין למנהרות פיתרון צבאי (והערכתי שהן יחודשו בתוך חצי שנה) וניתחתי את האינטרסים הציניים מאחורי השימוש שעושים בהן פוליטיקאים (הפוסט הזה, אגב, הגיע למקום הרביעי במספר הצפיות בבלוג בכל הזמנים). בשעה שכתבתי את הדברים, אני מניח, סייר וירוב במנהרות בעזה וגיבש את התזה המוזרה הזאת, שמטרת המבצע היתה לסכל אבל לא להרתיע.

בוגדים במדים

בכל זאת, טוב לשמוע מקצין כל כך בכיר שאין הרתעה צבאית בדרום. ממש כשם שטוב היה לשמוע ממי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "עופרת יצוקה", יואב גלנט, שהמבצע שעליו הוא ניצח "לא פתר את הבעיה בדרום". רק לאחרונה פירסם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות, מאמר ביחד עם ד"ר דימה אדמסקי, שמכריז, פחות או יותר, על פשיטת הרגל של תפיסת ההרתעה הישראלית.

טוב לשמוע ממי ששולחים אל מותם צעירים תמימים, ממי שגוזרים מוות ושכול על אלפי תושבים בעזה, שכל הבלאגן המדמם הזה פשוט לא עובד.

וירוב מצטרף בכך לשורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי. על השאלה "עכשיו נזכרתם?" יש בפיהם תשובה קבועה. כך ניסח זאת תא"ל (מיל.) גיורא ענבר: "אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". עוד תא"ל שראה את האור מאוחר מדי הוא אילן פז, שעורר את השאלה:

"איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?"

השאלה הזאת רלבנטית מאד גם לגבי תא"ל איתי וירוב. ובכן, תא"ל וירוב, אתה יודע היטב שמבצעי צה"ל בעזה אינם מרתיעים את העזתים וכך גם היה בעבר (בעצמך שאלת "מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת?"). אתה אולי מספר לעצמך ולסביבתך שהמבצע "סיכל" איומים, אבל במבט קצת יותר רחב ומפוכח, אתה מבין היטב שה"סיכול" הזה מתגמד בהשוואה לאיומים שעדיין נותרו על כנם, ושבכל מקרה אין שום פרופורציות בין עוצמת האש האימתנית שצה"ל הפעיל, והמחיר האנושי הנורא, לבין התועלת הצבאית-אסטרטגית המזערית שהופקה, ושנשחקת במהירות מיום ליום, משעה לשעה.

ובכן, זה המצב, תא"ל וירוב: השתתפת בכישלון מבצעי עצום ממדים, שבמהלכו בוצעו פשעי מלחמה לרוב, נהרגו מאות רבות של חפים מפשע, נשאבו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים בבריאות וחינוך ורווחה, וכל מה שיש לך לומר לתושבי הדרום הוא שהמבצע לקח את החמאס "לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה?".

ואת כל זה עשית בדעה צלולה ובידיעת חוסר התוחלת מראש??

אם כך, תא"ל וירוב, אתה בוגד. אתה וכל שדרת הפיקוד בצה"ל, שחשבה כמוך.

בגדת באמון האזרחים שבשמם אתה נלחם. הולכת אותם שולל, והם היו כה נואשים להאמין למישהו שם בצמרת. כה נואשים. ואילו עכשיו אתה מציע להם חרוזי זכוכית, קונה את אמונם מחדש בתצוגת כנות מאוחרת מדי, חסרת ערך. איפה היתה היושרה שלך בזמן אמת? למה לכל הרוחות שיתפת פעולה עם מעשה הבזבוז המחריד הזה, שפך הדם, קטל הנעורים, חורבן הבתים, צלקות הנפש, אימת הילדים – למה לא צעקת אז, למה המשכת להפיח את רוח הלחימה במפרשיה של ספינת העוועים הזאת, אתה שנשאת בתפקיד כה בכיר, אתה שיכולת באמת להטות אותה מנתיבה האסוני? בחיילים שלך החדרת את המסר שהם נכנסים לעזה כדי "להחזיר את ההרתעה", ולאזרחים אתה אומר עכשיו שאין דבר כזה, הרתעה מול עזה?

היית חייל טוב, וירוב, אבל אזרח רע מאד. בגדת בחובה האזרחית שלך, הבסיסית והקודמת לכל חובותיך הצבאיות. האומץ שגילית עכשיו, בשיחה סגורה עם תושבים בדרום, הוא אומץ חלול ופחדני. מי שיאזין בתשומת לב לדבריך לא ישמע בהם כלום, רק דממה אילמת, ובשוליה, קרבה מן המרחקים, ישמע בבירור שעטת רגליים: אלה הן רגליך שלך, שישעטו אל הדגל כאשר תיקרא להיכנס לעזה בסיבוב הדמים הבא.


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", עזה, פשעי מלחמה

על מידע וידע, על נתינים ואזרחים (שיחת רדיו)

$
0
0

"רדיו גויאבה" הוא רדיו אינטרנטי ששידר במהלך אירועי "החג של החגים" בבית הגפן בחיפה, מיזם משותף של בית הגפן עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. את שידורי התחנה אפשר למצוא כאן.

מאחורי הפרוייקט עומדת האמנית טליה הופמן, שגם שוחחה עם מרואיינים יהודים וערבים במסגרת שידורי תחנת הרדיו הזמנית. על פי הגדרתו העצמית, זהו "פרויקט הבוחן מציאות עתידית של מזרח תיכון פתוח לתנועה. זוהי פנטזיה על מציאות בה הגבולות יתבטלו, השבילים והדרכים במזרח התיכון יפתחו, ואנשים ומידע יוכלו לנוע בחופשיות. 'גויאבה' מציעה לנו לדמיין אפשרויות חדשות למרחב המקומי, כפי שלמעשה התקיים רק בתחילת המאה הקודמת, אך כיום נדמה כמעט אסקפיסטי ביחס למציאות הנוכחית."

לפני שלושה שבועות הזמינה אותי טליה לשיחה על "מידע אזרחי", ובה הזדמן לי קצת לדבר על הבלוג ועל הנושאים שמעסיקים אותו – מידע לעומת ידע, פרספקטיבת השלטון לעומת פרספקטיבת האזרחים, פרקטיקות של התנגדות ועוד.

את השיחה כולה תוכלו למצוא כאן. בהתחלה אני מדבר חלש מדי, בהמשך מהר מדי (חוסר ניסיון רדיופוני בולט), אבל בין לבין הצלחתי לחבר כמה רעיונות לכידים. ויש גם שני שירים יפים.



תויק תחת:שוטף Tagged: החברה האזרחית, תקשורת

בתוך הקרביים של החוק הכי גזעני בישראל

$
0
0

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

נבילה כבהא. "עמדתי מול החיילים וביקשתי מהם לפתוח כי אם לא הילדה שלי תמות".

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

קיבל אזרחות, ביצע מעשה טרור, אבל חאכ"ל לא חל עליו. צילום: זום 77

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.


תויק תחת:שוטף Tagged: גזענות, חוקי הכיבוש, טרנספר, מזרח ירושלים
Viewing all 99 articles
Browse latest View live