[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]
* * *
כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.
* * *
בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.
חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.
שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.
לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.
![]()
נבילה כבהא. "עמדתי מול החיילים וביקשתי מהם לפתוח כי אם לא הילדה שלי תמות".
למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.
עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.
חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?
איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?
על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.
החוק
(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)
חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.
החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.
מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).
השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק
השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.
אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.
ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".
![אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"]()
אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"
באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".
ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.
מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:
"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?
אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.
ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.
המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.
המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".
מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.
על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.
האיצטלה הבטחונית
אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.
![לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".]()
לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".
הנה דברי ההסבר להצעת החוק:
"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."
כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.
בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.
אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:
"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".
שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).
מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".
חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.
הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.
הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.
כמה טיעונים שגורים והפרכתם
בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.
מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?
לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.
חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.
מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?
כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).
0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.
מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?
תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.
![]()
קיבל אזרחות, ביצע מעשה טרור, אבל חאכ"ל לא חל עליו. צילום: זום 77
אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.
קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.
לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.
ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?
את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?
נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.
כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.
בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.
עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.
על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).
בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.
במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".
נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?
למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.
ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.
וכך זה נראה אם אתה פלסטיני
הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.
![רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".]()
רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".
בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.
תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.
עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.
עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל, וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.
סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.
הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.
"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.
במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.
בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002 החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.
המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008 בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."
אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.
כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.
התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער
כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.
באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.
תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.
תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.
תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.
במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.
בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים
סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.
בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.
בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.
תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."
זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".
כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:
"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".
אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:
"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".
זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?
לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".
שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".
מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.
בדרך למטה
חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.
דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:
"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".
הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.
תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.
תויק תחת:
שוטף Tagged:
גזענות,
חוקי הכיבוש,
טרנספר,
מזרח ירושלים ![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
![]()
